איראן בתקופת מלחמת העולם השנייה(1)
בשנים שבין שתי מלחמות העולם הלכו והתהדקו יחסי גרמניה-איראן. במהלך תקופת שלטונו ניסה רזא שאה פאהלווי לתמרן כדי להעמיד את האינטרסים של איראן בראש, וכול אותה עת נמנע מלזנוח את הקשרים שהלכו והתחזקו בין שתי המדינות. מגמתו של השאה הייתה לנצל את היתרונות של היחסים הכלכליים עם גרמניה, וזאת למרות מחויבויותיה של גרמניה לתוכניות התפשטות ואידיאולוגיות גזע מוצהרות וידועות, שלא תמיד התאימו לרוחה. באותן שנים חשש רזא שאה דווקא משאיפותיהם של הסובייטים והבריטים בארצו ולא מגרמניה, זאת למרות העמדה הנאצית בנושא נחיתות הגזע של תושבי מדינות המזרח. נטייתו של רזא שאה אל גרמניה התבססה על העובדה שבניגוד לבריטניה ולברית המועצות לא הייתה גרמניה מעורבת עד אז בענייניה הפנימיים של איראן, ולא גילתה רצון לשלוט על שטחים במרחב האיראני.
בסכסוך שבין המעצמות במלחמת העולם השנייה הכריז רזא שאה פאהלווי על איראן כמדינה ניטרלית, ומטרתו הייתה בעיקר להמשיך ולדאוג לתיעוש וקידום כלכלת איראן. לצורך זה הוא ראה בגרמניה את המדינה שאת משאביה בידע בטכנולוגיה ובתעשייה יוכל לנצל. כך למשל, בשנים 1941-1940 היה היבוא האיראני מגרמניה כמחצית מהיבוא הכללי של איראן וכ-42% מכלל היצוא האיראני הגיעו אל גרמניה.
במאי 1941 השתלטו הבריטים על עיראק כדי להגן על גישתם למשאבי הנפט באיזור. ביוני אותה שנה הגרמנים היו מודאגים מהסיפוח התוקפני של סטאלין של שטחים בבלקן, שהיה עלול לאיים על הגישה הגרמנית לשדות הנפט הרומנים, הפרו את בריתם עם סטאלין ופלשו לברית המועצות.(1) איראן הכריזה כאמור על נייטרליות מלכתחילה. עם זאת, מיקומה האסטרטגי בין אירופה לאסיה הפך אותה לפגיעה וחשופה הן לסכסוכי הכוח האירופי והן לכוחות היפנים ששלטו במנצ'וריה וכבשו באותה עת את הודו-סין. על רקע איומים אלה היה רזא שאה מודע לעובדה שארצו נמצאת על סף זמנים מסוכנים. ביוני 1941, עם פלישת גרמניה לברית המועצות, הפכו בריטניה וברית המועצות לבעלות ברית נגד גרמניה, שהייתה האויב המשותף לשתיהן. במצב גיאופוליטי זה הייתה חשיבות אסטרטגית לקשרים עם איראן. הבריטים היו זקוקים לאיראן כדי להעביר אספקה לרוסיה, בין היתר העברת אספקה צבאית לברית המועצות באמצעות הרכבת שחצתה את איראן אל הים הכספי, ושתי המדינות איימו על השאה בפלישה אם לא יגרש את 2,000 הגרמנים שחיו בארצו. אולם הוא טען שבארצו ישנם רק 1,000 גרמנים וכי נוכחותם הכרחית לתעשייה האיראנית. כך השתמשו ממשלות בריטניה וברית המועצות בסירובו של רזא שאה כתירוץ לפלוש לאיראן. המשך הניטרליות האיראנית יכול היה להביא בסופו לחסימת מסלולי האספקה והמעבר שלהן לכיוון ברית המועצות, ולכך לא יכלו להסכים. הכוונה הייתה גם לשמר את החזקה על שדות הנפט, שהיו עד אז בידי הבריטים. חשוב היה לבריטניה וברית המועצות גם לעצור את הפעילות המודיעינית הגרמנית משטחי איראן.
מהלך האירועים:
ב-17 באוגוסט 1941 הוגש לשאה ולראש הממשלה עלי מנסור אולטימטום לפיו עליהם לגרש את כל האזרחים הזרים מאיראן. השאה סרב.
ב-24 באוגוסט 1941 הועילו הלחצים. לשגריר הבריטי בטהראן נמסר שהגרמנים מגורשים מאיראן בקצב מזורז, אולם למרות זאת הבריטים והסובייטים, שלא רצו בשליט איראני חזק, משום שהדבר הפריע לזיכיונות הנפט שלהם באזור, וראו חשיבות רבה באפשרות הבריטית להשתמש במסילות הברזל האיראניות, ניצלו את סירובו של השאה לגרש את כלל הגרמנים מארצו כתירוץ לתקוף את איראן.
ב-25 באוגוסט 1941 פלשו כוחות סובייטיים ובריטיים לאיראן ללא הכרזת מלחמה. השאה זימן ללשכתו את שגרירי בריטניה וברית המועצות ודרש מהם לדעת מדוע פלשו הכוחות לארצו ומדוע לא הוכרזה מלחמה. השגרירים השיבו שהדבר נעשה בגלל 'התושבים הגרמנים'. השאה שאל אותם האם הם יבטלו את הפלישה אם אכן יגרש את הגרמנים. השגרירים שתקו, מה שהבהיר לשאה שהגרמנים הם רק תירוץ. השאה הורה על גיוס כללי. הצבא האיראני כלל בין 126,000 ל-200,000 חיילים סדירים, אולם ציודם היה דל ומיושן והם לא היו מאומנים דיים. השאה תכנן אמנם להפוך את צבאו לצבא מודרני וחזק, אולם רפורמות אלו לא הושלמו עדיין. הכוח הפולש היה שקול פחות או יותר לצבא האיראני, אולם בניגוד לצבא האיראני המפקדים בו היו מוכשרים ורבי ניסיון, והוא הסתייע בטנקים, בארטילריה ובמטוסים.
הפלישה החלה בהפצצות בריטיות על טהראן וקזווין והפצצות סובייטיות על ארדביל. התוקפים פיזרו כרוזים הקוראים לאזרחים האיראנים להיכנע, והכריזו שלא באו לכבוש את איראן, אלא לשחרר אותה מידיו של השליט הפרו-נאצי. מפקדי הצבא האיראני הציעו לשאה להרוס את מסילות הברזל והכבישים, ולנקוט במדיניות של 'אדמה חרוכה', ובכך לעכב את הפולשים, אולם השאה סירב בטענה שבניית המסילות נמשכה זמן רב מדי והן עלו כסף רב. הבריטים הזרימו כוחות רבים דרך עיראק בואכה כרמאנשאה, ובמהרה החלה ההתנגדות האיראנית לקרוס.
ב-28 באוגוסט 1941 נכנעה אהוואז. חיילים הודים התקדמו דרך מרכז איראן, אולם נתקלו בהתנגדות קשה מצד חיל האוויר האיראני. מפקד הכוחות ההודי הזניק את חילהאוויר המלכותי הבריטי, שגבר על האיראנים בקרב אווירי שבו הופלו שישה מטוסים איראניים.
ב-1 בספטמבר 1941 נכבשה כרמאנשאה. במקביל התקדמו הסובייטים וכבשו את טבריז ואת ארדביל. התנגדות קשה ציפתה להם בראשת ולאחר מכן בראמסאר. אזרחים ממוצא גרמני, איטלקי, רומני, הונגרי, בולגרי, צרפתי ויפני נמלטו מאיראן דרך הגבול הטורקי.
ב-11 בספטמבר 1941 נפגש השליח הבריטי, סר ריצ'רד בולארד, עם ראש ממשלת איראן, מחמד-עלי פורקי, בדרישה לסלק את השליט רזא שאה באופן מיידי לטובת בנו, מוחמד רזא פאהלווי, שהיה ידוע כבעל ברית של הבריטים. כעבור חמישה ימים, ב-16 בספטמבר, הורד רזא שאה מכס השלטון ובנו קיבל את תפקיד השאה. רזא שאה הוגלה לדרום אפריקה ומת ביוהנסבורג ב-26 ביולי 1944. בריטניה וברית המועצות נתנו לשאה החדש את הבטחתם שלא יפגעו בעצמאות ובטריטוריה של איראן. בינואר 1942 חתמו איראן, ברית המועצות ובריטניה על ברית משולשת. בהסכם זה נתנו בעלות הברית גושפנקה לשלמותה הטריטוריאלית, לריבונותה ולעצמאותה המדינית של איראן. השתיים גם התחייבו להגן על הכלכלה האיראנית מפני השפעות המלחמה. וחשוב מכול, הן הבטיחו לסגת משטחה של איראן בתוך שישה חודשים מתום המלחמה. באביב 1942 ניתקה איראן את כול היחסים עם מעצמות הציר וגירשה את כול אזרחיהן המתגוררים בה. בקיץ 1942, כאשר יחידות גרמניות דחקו את אוקראינה ואת חצי האי קרים לכיוון הקווקז, החלו להגיע יחידות אמריקאיות ראשונות של הנדסה ולוגיסטיקה לאיראן כדי להקים את פיקוד המפרץ הפרסי. בעבודה משותפת עם גדודי הבנייה הסובייטיים בנו האמריקאים רשת כבישים שתחליף שבילים צרים. הם הגיעו לח'רמשהר דרך אוסטרליה והאוקיינוס ההודי, אך לא היה להם מושג להיכן הם מגיעים. מדריך כיס לאיראן, חוברת קטנה שפירסמה מחלקת המלחמה האמריקאית הביעה את חשיבותה של איראן כקו חיים לאספקה לחזית המלחמה וכמקור חשוב לנפט. תכנית הסיוע שאפשרה לארצות הברית הנייטרלית באותה עת לספק אספקה למלחמה לאנגליה, לסין ולמאמץ נגד כוחות הציר; הורחבה מאוד אחרי שאמריקה נכנסה למלחמה בדצמבר 1941. משלוחי ציוד מלחמה הגיעו לנמלי המפרץ הפרסי למשלוח צפונה. הכבישים המהירים והרכבת הממלכתית האיראנית הפכו למקור מעבר חיוני למשלוחים ממפעלים אמריקאיים, שהיו מחוץ לטווח המפציצים הגרמניים, אל הצבא הסובייטי המוכה, שלא יכול היה לקבל נשק ממפעלים ברוסיה ובאוקראינה, שאיתם יכול היה לעצור במהרה את התקדמות הכוחות הגרמניים. אלפי אזרחים איראנים מילאו תפקיד במאמץ המלחמתי בבניית כבישים, כנהגים ובמפעלים לבניית משאיות בעיר אנדימסק, שנקראה 'דטרויט הקטנה'. בשנה אחת נבנו באיראן 648,000 כלי רכב למשלוח לברית המועצות.
יש להדגיש ש'המסדרון האיראני', או ה'גשר לניצחון', כפי שהוא מכונה בפרסית, אשר סיפק מעבר חיוני לציוד מלחמתי בכיוון אחד, שימש גם מעבר הומניטרי לפליטים יהודים ופולנים. רבים מהם הגיעו לאיראן על ידי חציית הים הכספי באוניות שהביאו אספקה לנמלים בבאקו שבאזרביג'אן או בקרסנוודסק שבטורקמניסטן. ב-9 בספטמבר 1943 הכריזה איראן מלחמה על גרמניה. זמן קצר לאחר מכן, בין ה-28 בנובמבר וה-1 בדצמבר 1943, נפגשו בטהרן ראשי 'שלושת הגדולים' - נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל והמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית יוזף סטאלין. השלושה השתתפו בדיונים על אסטרטגיות צבאיות נגד גרמניה ויפן ועל העידן שלאחר מלחמת העולם השנייה. הם חתמו גם על 'הצהרת שלוש המעצמות ביחס לאיראן', הסכם המעניק סיוע כלכלי לאיראן במהלך המלחמה ולאחריה. בעלות הברית גם קבעו כי לכולם יש רצון לשמור על עצמאותה, ריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית של איראן.
הכוחות הבריטים והאמריקאים עזבו את איראן בינואר 1946. הסובייטים עזבו במאי 1946, לאחר לחץ של האומות המאוחדות.
השפעת מלחמת העולם השנייה על איראן הייתה קשה והרסנית. חוסר היציבות הפוליטית והחברתית באיראן הלך וגדל, והכלכלה נפגעה. הניטרליות האיראנית לא מומשה, והארץ איבדה בפועל את עצמאותה לכוחות הכיבוש. השלטונות הבריטיים והסובייטיים שלטו על השימוש בכבישים מרכזיים ובמסילה הטרנס-איראנית למטרותיהם, והשתלטו על כוח האדם האיראני ועל ציודו למאמץ המלחמתי. ניצול כוח האדם והכלכלה של איראן, מיעוט המשאבים שהושארו לחקלאות ויבול דל בשנת 1942, לצד זרם עצום של פליטים אירופים שהגיעו אליה, הביאו להתפשטות רעב כבד ולמחלות באיראן, אשר רבים מתו מהם.
לעיון וקריאה נוספת:
(1)Mohammad Goli Majd, "August 1941, The Anglo-Russian occupation of Iran and change of Shah", University Press of America, 2012, pp.436