עליזה כלימיאן-הארוני - זיכרונות מכרמאנשאה

נולדתי בכרמאנשאה. הורי מאהי ומשה חי קראו לי אהו על שם דודתי שנהרגה כשהיא צעירה מאוד. דודתי אהו שהייתה כבר מאורסת, נפלה ונהרגה בתאונה, כאשר נשענה על מעקה בקומה שנייה בביתה.

בילדותי, הייתי ילדה חולנית. בשנת 1934, כשהייתי בת חמש, הורי החליטו להחליף את שמי מאהו לעליזה, מנהג שהיה מקובל כסגולה לשינוי לטובה.

כשהייתי בת שש, התגוררו הורי ברובע היהודי (מאהלה), ברחוב בו עמד בית המרחץ היהודי ('קוצ'אי-י המאם' - סימטת החמאם),. לבית שלנו הייתה חצר שבה מבנה בעל שני חדרים. כדי להפוך את המבנה נוח למגורים, החליט אבי להוסיף לו שני חדרים נוספים, וגם חדר מגורים. בקומת המרתף היה חדר גדול, ששימש לנו כמחסן.

בקומה התחתונה גרה דודתי מזל (אחות אבי) יחד עם שני ילדיה, מרים וברארי. בעלה של דודתי נרצח על ידי מוסלמים, בעת שנדד בכפרי הסביבה כדי לעשות לפרנסתו במכירת בדים. דודתי נותרה לבדה עם שני ילדיה הקטנים. לימים נישאה דודה מזל למנשה כלימיאן (א-נאסיר), אביו של יצחק בעלי, שאותו אימצה לה דודתי לבן.

לרחוב בית המרחץ היה חלק חשוב בילדותי. הרחוב שכן קרוב לסרה-גוזאר - כיכר בצומת שהיה מרכזי בעירנו. מצומת זו הסתעפו ארבעה כווני הדרך, שהראשון מביניהם הוביל אל רחוב בתי הכנסת, שבהמשכו עמד אחד משערי העיר (דר-ה דרוואזה). ברחוב זה שבו גרו הרבה משפחות יהודיות שכנו שני בתי כנסת, אחד מהם נקרא על שם אבי 'בית כנסת משה חי הארוני', בו שימש אבי רב וחזן.

צידו השני של הכיכר הוביל אל רחוב כלימי (רחוב היהודים) אשר בהמשכו עמדו שני מבני בית הספר 'אליאנס', האחד לבנים והאחר לבנות. גם לאורכו של רחוב זה עמדו בתי מגורים של יהודים.

בפנייה השלישית של הכיכר היו מבני בתי מסחר ובתי עסק שונים: מסגריה, מוכר התבלינים, מוכר הפירות, מאפיית 'לחם לוואש', ומיני חנויות נוספות.

הרחוב הרביעי שהסתעף מהצומת הוביל לכוון 'רחוב בית המרחץ ופנה אל עבר הרחוב הראשי. זכור לי שמשם אפשר היה להגיע באוטובוס ל'תאק-א-בוסתאן'.

מאחורי החמאם עבר ואדי. כילדה נראה לי הוואדי ענק בגודלו, רוחבו כשישה מטרים, ואורכו מספר קילומטרים. בצידו השני של הוואדי גרו נוודים חסרי בית (קוולי), שבתיהם הרעועים נבנו מלבני בוץ. בחורף, כאשר ירד גשם, עלה הוואדי על גדותיו, וסחף את בתיהם של הנוודים האומללים. קרה שראיתי תינוק בעריסה (גאהוורה) כשהוא נסחף במים הגועשים, וכך גם קרה לרכוש הדל שהיה לנוודים האומללים.

'תאק-א-בוסתאן', אתר עתיק יומין שהיה ממוקם בין שרשרת הרים, לא הרחק מכרמאנשאה. סלעיו הגבוהים היו מעוטרים בתבליטי ענק, מעשי אומן, תבליטים שתיארו את קורותיהם של שושלות המלכים הקדומים ששלטו באזור זה של פרס. מול תבליטים אלה התנוססו הרים גבוהים, ומפלי מים עצומים בגובהם זרמו אל עבר רכסים מכוסים יערות עד.

מ'תאק-א-בוסתאן' היה אפשר להגיע אל ערים וכפרים כמו קראג', קאסר-שירין ואל אבשאר למשל. בנסיעה מזרחה ודרומה, השתרעו הערים הגדולות כמו המדאן, שיראז וטהראן.

ביום אחרון של חג פסח (באיסור חג) נהגו יהודים רבים לצאת אל 'תאק-א-בוסתאן' כדי לחגוג את 'רוזה באק' (יום יציאה אל הטבע). אותו יום, הצטיידנו במזון, ויצאנו לטייל משך יום שלם בחיק הטבע. הגענו אל אזורים מרוחקים, ובגלל המרחק מן העיר, נעזרנו גם בנסיעה בכרכרות.

עד גיל שמונה, גרנו בבית שברחוב בית המרחץ. רק כשיצאה סבתי חנום נאז (א-ננא) למסע לירושלים, כדי לבקר את בתה פולין (דודתי), עזבנו את הבית (של אבא) ועברנו לבית סבתי, ברחוב כלימי. בבית זה היו שתי קומות, שלושה חדרים בקומה העליונה, ושלושה בקומה התחתונה. הייתה גם גינה לבית, וחצר גדולה עם בריכת נוי. בריכה אובאלית, שאנחנו הילדים יכולנו לרחוץ בה. בשלושת צידי החצר נבנה קיר בגובה של כחמישה מטרים. בצידו האחד של החצר היו שני חדרים ומחסן, חדר מגורים וסלון, וממולו עמדו חדרי המטבח ששימשו אותנו. בחלקו האחר של החצר הייתה באר מים בעומק של כשמונה מטרים, משם שאבנו מים לשתייה ולבישול. חלק מחדרי הבית גם הושכרו למשפחות יהודיות. בשנות ה-30 כאשר הגיעו לכרמאנשאה פליטים יהודים רבים מאזורי רוסיה הסובייטית, בדרכם לארץ ישראל, והם נותרו חסרי קורת גג, התנדב אבי לשכן בביתו יחידים ומשפחות מקרב פליטים אלה.

מביתנו החדש, נהגתי להגיע מדי יום אל בית הספר 'אליאנס', מרחק של לפחות קילומטר הליכה. בית הספר שלנו עמד סמוך לרחוב ראשי, לצידי כביש אספלט עליו נסעו אוטובוסים וכרכרות רתומות לסוסים.

בבית ספר 'אליאנס' בו למדתי, התקיים יום לימודים ארוך. בבקרים למדנו ארבע שעות, ואחר הצהרים חזרנו, כדי להמשיך וללמוד שעתיים נוספות.

באותן שנים גרנו במרחק לא גדול מביתם של קרובי משפחתנו. ברחוב הראשי עמד ביתו של דוד משיח חכימזאדה (אחי סבתי), שם הוא גר יחד עם שני אחיו עבדולה ויצחק. בביתם הגדול היו חדרים רבים, וגם הוא היה מוקף גינה. בחצר הייתה בריכה, וזכור לי שברבורים שטו בה.

גם דודתי ננא חאנום פירנזר, (אחות אמי) גרה ברחוב ראשי, רחוב מסחרי שבו חנויות רבות. לאורכו של רחוב זה גרו לרוב משפחות מוסלמיות.

לביתה של דודה פירנזר הגעתי לעתים קרובות. אנוואר פירנזר, בת דודתי שלימים נישאה לנעים אפארי, הייתה חברה טובה שלי. למדנו יחד באותה כיתה, ואת רוב זמני ביליתי בחברתה. לא פעם גם ישנתי בביתה, ויחד היינו הולכות אל בית הספר.

בבית הספר 'אליאנס' למדתי במשך שמונה שנים, ובגלל היכולות הטובות שלי במלאכות יד, המשכתי ללמוד בבית ספר מקצועי שהיה בפיקוח ממשלתי.

לימים, חזרה סבתי מירושלים, כי בנה הצעיר דויד, שהיה בן שמונה עשרה בערך, נשאר לבד בכרמאנשאה. באותן שנים הייתה הנסיעה חזרה לאיראן ארוכה וקשה, והמסע דרך, עירק, סוריה ולבנון ארך ימים רבים.

אחר שסבתי הגיעה מירושלים היא חזרה לגור בביתה. הורי שכרו באותה חצר שלושה חדרים, ואנחנו המשכנו לגור בשכנות קרובה.

כשהייתי בת תשע, היה דוד דויד צעיר כבן עשרים. הוא קיבל תפקיד חדש כמנהל (ראיס-ה-קומפני) בחברת נפט שהוקמה בכפר מרוחק בשם סאקז', באזור כורדיסטאן הפרסית. כיוון שדודי אמור היה לשהות שם במשך תקופה ארוכה, הרגישה סבתא חנום נאז שהיא חייבת להתלוות אליו.

לנסיעה זו לקחה סבתי גם אותי, אולי כדי שלא להיות לבד, וגם כי באותה תקופה הייתי כל כך קטנה וצנומה לגילי, והורי חשבו שכדאי יהיה שאחליף את העיר ואשהה באוויר כפרי, וכך אולי ישתפר מצבי, ואעלה מעט במשקלי. זכור לי שהנסיעה עם סבתי הייתה בחופשת הקיץ, אז לא התקיימו לימודים.

כל זה קרה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בשלב מסוים, התרבו גילויי האנטישמיות בקרב אנשי המקום שאליו הגענו. באחד הימים,  דוד דויד נאלץ לעזוב את משרדו בדחיפות ובחשאי, בגלל היותו יהודי. כך נותרנו סבתי ואני לבדנו בכפר המרוחק.

באחד מאותם ימים נכנסו פורעים לביתנו, ושדדו את כל הרכוש של סבתי. גם את הבגדים וסירי האוכל לקחו. מתוך חשש לשלומנו, נמצא לנו מחבוא בביתו של אחד האנשים החשובים בסאקז', שגם הוא היה יהודי. לאחר מספר ימים כשחזרנו לביתנו, מצאנו בית ריק. נותרנו בלא כלום.

עברו יותר משבועיים ימים עד אשר הגיעה אלינו עזרה. באחד הימים הבחנו בשני קומנדקרים צבאיים כשהם מלווים את רכבו של דודי. כך חילצו אותנו לכורדיסטאן. כאן נשארנו כשלושה ימים בבית משפחתו של אחד מחבריו של דוד דויד. זכור לי שגם התאפשר לנו לטייל באזור. בני המשפחה קבלו אותנו יפה, ומאחר שלא היו להם ילדים, הייתה אשתו של החבר דואגת לי ומפנקת אותי. אחרי שעזבנו אותם, מצאתי את התיק שלי כשהוא עמוס כל טוב, בצימוקים ושקדים.

אל בית הורי בכרמאשאה הגענו, אחרי ארבעה ימים. גם סבתי חזרה אל ביתה, שהיה ממוקם בצדו השני של אותה חצר.

בתקופה זו הייתי בת עשר, אחי ואחיותיי היו צעירים כולם, ומריית ז"ל, האחות הבכורה במשפחתנו הייתה בת שש עשרה. שנתיים אחר כך, נישאה מריית לאקאג'אן גאהוורי.

את בית הספר היסודי סיימתי בגיל שלוש עשרה. שנתיים אחר כך סיימתי בית ספר תיכון מקצועי, וכשהייתי בת שבע עשרה, עבדתי בבית הספר כמורה למלאכת יד. שנתיים אחר כך, כשהייתי בת תשע עשרה, עליתי לישראל.

לישראל הגעתי יחד עם שתיים מאחיותי הצעירות, פנינה ופוריה. במשך שבועיים ראשונים נשארתי אתן בבית הנוער. רק אחרי ששתיהן התקבלו לקיבוץ גבעת השלושה, והחלו את לימודיהן במסגרת עליית הנוער, עברתי לגור יחד עם אחי הגדול יעקב. אחי עלה לישראל זמן מה לפנינו, וגר באותן שנים בצריף מבודד שבנה בחולון. החלטתי לגור עם יעקב כי לא רציתי להשאיר אותו לבד. למעשה, רציתי מאוד לחזור לאיראן, חשתי געגועים כי הייתי רחוקה מהורי ומשאר בני המשפחה. היה לי מאוד קשה להיות לבד בארץ, ולא יכולתי לחזור לאיראן אלא אם אשרת תחילה בצבא.

שנתיים אחר כך, בינואר שנת 1953 עלו הורי ארצה. תחילה גרו במעברת ג'ליל ואחר כך עברו לחולון, ומשם לתל אביב. מאוד רציתי לגור עם המשפחה בתל אביב, אבל זמן קצר אחר שהגיעו הורי לישראל, נישאתי ליצחק קרוב משפחתי, שגם הוא עלה לארץ בשנת 1949, זמן קצר אחר הקמת המדינה. אחרי נישואינו, בשנת 1954, עברנו יחד למגורים באחד מצריפי 'מחנה שובאקי', רק אחר כך עברנו למגורי קבע בשיכון בהרצליה, שהיה הבית הראשון שלנו.

סיפרה - עליזה כלימיאן-כהן (הארוני), הרצליה, יוני 2019