קורות חייו של משה חי כהן-יזדי - כרמאנשאה

 

 

 

 

---

משה חי, בנם הבכור של אסהאק (יצחק) ומרים יזדי ונכדו של יחסקל כוהן-צדק, נולד בעיר כרמאנשאה בבוקר יום ראשון, התשיעי בחודש חשוון (ט' בחשוןן) שנת 5657 (אוקטובר 1896)*. אביו, אסהאק יזדי, שנולד בעיר יזד, חי בכרמאנשאה והיה יהודי דתי אדוק, הדבק באמונתו ובלימוד התורה. בשנים 1903-1902 ערך אסהאק ביקור בן שנה בירושלים ובאתרים דתיים נוספים בארץ ישראל. בכרמאנשאה עסק בסחר בדבק-שרף (קטירה - סוג של שרף התופח במים ומשמש בתהליכי הייצור של מוצרים תעשייתיים שונים). בשנת 1894 חזר לעיר הולדתו במטרה לחפש אחר אישה מתאימה. אשתו לעתיד, מרים, הייתה גם היא ממשפחה דתית ובעלת ידע ביהדות ובשפה העברית.

אסהאק ומרים חזרו אל כרמאנשאה, שם גם נולדו בנם הבכור, משה חי, ושני ילדיהם, מזל ואהרון. בגיל שלוש החל משה חי את לימודיו במכתאב חאנה ('חדר') של רבי מרדכי בכרמאנשאה. נדרשו ארבע שנים כדי להשלים את מסלול הלימודים במכתאב חאנה, בו התנהלו השיעורים בשפה הפרסית ובכתב רש"י. מרדכי היה מורה מלומד, וידוע בשיעוריו הקפדניים ובדרישותיו המייגעות. אסהאק, אביו של משה חי, ביקש ממורו להיות דרוך ולעמוד על המשמר, במיוחד בלימודי תורה, זוהר, גמרא והלכות, ובמקרה הצורך אף לא להימנע מהענשת בנו. למרבה המזל, כבר בתחילה הבין מרדכי שתלמידו משה חי לא רק מבריק וחכם, אלא גם מסור ללימודיו ומתקדם בהם בקצב מהיר. לאחר שנתיים של לימודי קודש, ותודות לכישרונו ולעניין הרב שגילה התלמיד, הציע הרב מרדכי להעבירו ללימודים תחת חסותו של הרב החכים (הרופא) אקאג'אן. בנוסף להיותו מורה ללימודי דת היה חכים אקאג'אן רופא ידוע ומכובד מאוד בקהילתו, שעסק לפרנסתו ברפואה הומאופתית, והיה ידוע כאדם נדיב מאוד - את התשלום לשירותיו גבה לפי יכולתו הכספית של כול מטופל. המלצתו של המלמד מרדכי, יחד עם ראיון להערכת כישרונותיו של התלמיד משה חי, היו הגורם לקבלתו. משה חי למד אצל הרב חכים אקאג'אן עד גיל 10 והצליח להרחיב מאוד את ידיעותיו בכול נושאי לימודי הדת.

בשנת 1904, לאחר השתדלות רבה של ארגון "כל ישראל חברים" בצרפת, נפתח לראשונה בית הספר של 'אליאנס' לבנים בכרמאנשה. משה חי היה בין התלמידים הראשונים שהחלו ללמוד בבית ספר זה. את לימודיו סיים בשנת 1911, לאחר שש שנות לימוד. במהלך זמן זה המשיך גם את לימודי הדת אצל מורהו חכים אקא ג'אן, אשר אף הוא התרשם מאוד מדבקותו בלימודים, מהעניין הרב שגילה ומיכולותיו יוצאות הדופן בניתוח סוגיות מורכבות בשאלות הלכתיות.

קבלת מעמד של רב

עם השנים היה משה חי גדול בתורה ובעל ידע רב בכול נושאי הדת, אך בשל טבעו הרגיש הסתייג מביצוע פעולת השחיטה היהודית. מורו, חכים אקאג'אן, עודד אותו להשתדל להתגבר על רגישותו, זאת בעיקר כדי שיתאפשר לו לקבל באופן רשמי מעמד של רב. משה חי קיבל את עצת רבו, עבר בהצלחה והוסמך על ידי הרב חכים אקאג'אן לרב, ולא עסק עוד בשחיטה. מאחר שהרב חכים אקאג'אן הכיר בידע הרב שרכש משה חי בהלכות ובדינים, ואף סמך על כושר שיפוטו, החל להפנות אליו אנשים מבני הקהילה בשאלות ובסוגיות בנושאי דת. שמו הטוב של משה חי נפוץ ברבים, והוא התבקש להצטרף לוועד הקהילה היהודית של כרמאנשאה. כבוד זה הסכים משה חי לקבל, מכיוון שלא היה דבר שאהב יותר מאשר לשרת את הציבור ולהעניק מעצמו לקהילתו. הוא נודע בסגנונו הרגוע והנינוח ובהתמודדות מכובדת עם בעיות וסוגיות שהועלו בפניו. עובדה זו זיכתה אותו בתמיכה רבה בקרב חברים נוספים בוועד הקהילה, ועם הזמן הם החלו להפנות אליו גם שאלות בדיני משפחה, שהיו נושא רגיש.

משה חי החל בדרך כלל את יומו בתפילת שחרית בבית הכנסת שנקרא על שמו. לאחר מכן המשיך בעיסוק בנושאים שונים הנוגעים בענייני הקהילה, שהובאו בפניו, נושאים שלגביהם נדרשה עצתו. רק אחר כך התפנה לעסוק במשרה שבה עבד לפרנסתו. דפוס זה נמשך עד שנת 1948, כל עוד חי בכרמאנשאה.

חיי משפחה

משה חי התייתם מאמו בשנת 1911. כעבור שנה נשא אביו לאישה את שרה, אשתו השנייה, שמשפחתה הייתה במקור מבגדד. נישואים אלו הביאו להולדתם של שבעה ילדים, בת אחת וששה בנים. שניים מהבנים, הסקאל (יחזקאל) ושלמה מתו בזה אחר זה ממחלות בגילאים 8 ו-12. אסון הכה שוב במשפחה כשהאם, שרה, נפטרה בעת לידת בנה השביעי, שאף הוא נפטר זמן קצר לאחר הולדתו. שלושה מהבנים, רחים (רחמים), ציון ונורי, יצאו לעצמאות רק בהגיעם לגיל 18. אחרי התייעצות עם משה חי ועם דודם (מצד האם), שמעון צ'ארחתאבזאדה, התארסה הבת, סלטנאת, לבן דודה שמואל (בנו של דודה מצד האם - יהודה כהן צדק). באותה עת הייתה סלטנאת בת 12 וארוסה גר באבאדן. הם המתינו שלוש שנים בטרם נישאו. גם הבנים נישאו וחיו באושר והצלחה.

בשנת 1917 קנה אסהאק יזדי בית למגורי המשפחה כולה. לשכניו, שמואל וחנומנאז (בתו הבכורה של חכים אברהם חיים, שלעתיד נקרא חכימזאדה), הייתה בת בשם מאהי. בעידודם של הוריו, ביקש משה את ידה של מאהי. לאחר שלוש שנות אירוסים נישא הזוג בי"ט בסיוון שנת 5682 (1922). מאהי הייתה אז בת ארבע עשרה. בשנת 1924 נולדה בתם הבכורה מריית. בנם השני, יוחנן, נפטר בגיל ארבעה וחצי חודשים. אחריו נולד בנם יאקוב (יעקב), כשבתם הבכורה מריית הייתה בת שלוש. למרבה הצער, נפטר אביו של משה חי, יצחק (אסהאק) בשנת 1927, דבר שגרם למשה חי ייסורים וצער רב. במהלך השנה הראשונה לאחר מות אביו בילה משה חי זמן רב בקריאה ובלימוד התורה וספר הזוהר.

עבודה

לאחר סיום לימודיו בבית הספר 'אליאנס' החל משה חי, בתמיכת אביו, לעסוק גם הוא בסחר בדבק-שרף. בשנים אלה הוא הצליח ושגשג, והעסיק כ-60 עובדים, זאת בנוסף למלאכת ניהול החשבונות ולעבודה מול לקוחות וספקים. במטרה לקדם ולהקל על הצד החשבונאי של העסק נסע משה חי לבגדד, שם למד בעזרת מורה פרטי את עקרונות החשבונאות, כולל מערכת פנקסנות כפולה. בשל נטל עבודתו המתרחבת החליט להכניס כשותף לעסקיו יהודי ממוצא עיראקי, תושב כרמאנשאה. צעד זה התגלה כשגוי. במסווה של פתיחת סניף בעיר המדאן נעלם השותף יחד עם סכום ניכר של מזומנים ושל סחורות. משה חי נותר ללא משאבים, כשהוא חייב להתמודד עם חוב גדול. באותה תקופה נפטר גם בנימין לוי, בעלה של אחותו מזל. משה חי, שהיה ראש המשפחה, חייב היה לקחת תחת חסותו גם את אחותו מזל ואת שני ילדיה הקטנים, מרים וברארי. החיים הפכו מורכבים יותר כשחלה משה חי במחלת הטיפואיד (טיפוס המעיים). כדי לעמוד בהוצאות מחייתם ולשלם חובות לנושים הציעה מאהי אשתו להשתמש בתכשיטיה ובחפצי הנדוניה שלה כעירבון לנושים. בדרך זו התאפשר להם להחזיר את חובם בתשלומים חודשיים.

משה חי, שהיה יהודי אדוק באמונתו, לא היה מוכן לעבוד בימי שבת ומועד, וסירב להצעות עבודה בבית הזיקוק לנפט בכרמאנשאה, וויתר גם על משרה בבנק השאהי (של מלך איראן, ה'שאה') בכרמאנשאה. במקום זאת היה מוכן לקבל משרה של ניהול חשבונות בחברת האחים זוליכה, למרות ששכרו היה נמוך יותר ושעות העבודה רבות יותר. משה חי, יחד עם אשתו מאהי, הסכימו למהלך זה, ועל אף הקשיים הרבים בדרכם המשיכו במאמציהם הנדיבים לעזרה בקהילה. הם האמינו בעשיית חסד ובמתן סיוע לבני אדם אחרים, ולקחו תחת חסותם יתומים וילדים ממשפחות עניות, טיפלו בהם במסירות כבילדיהם ודאגו לספק לילדים אלו אהבה ותשומת לב. בנו, יעקב, זוכר כיצד ביום חורף קר ומושלג, בעת שחלף אביו משה חי על פני איש רעב שסבל מקור, החליט להביאו לביתו. האיש קיבל ארוחה, בגדים וכסף, שהיה  בו כדי לעזור בהוצאות משפחתו. גם מאהי אשתו לא הזניחה את מצוות מתן ארוחות שבת לנזקקים.

סוגיות משפטיות בקהילה היהודית

לעתים רחוקות בלבד נהגו יהודים בכרמאנשאה לפנות אל בתי המשפט המוסלמיים כדי לבקש את עזרת הרשויות. גם במקרים מורכבים העדיפו ליישב מחלוקות באמצעות פנייה ל 'חברה' - ועד הקהילה היהודית בכרמאנשאה. לאחר שנבחר משה חי לשמש חבר ב'חברה' הוא נטה לקבל על עצמו את הטיפול במקרים אלה וניסה להתמודד אתם באופן הצודק וההוגן ביותר. אחדים מן המקרים זכורים לבנו יעקב. באחד מהם ראה לנכון לנזוף בקצב יהודי מקומי על מעשים בלתי הוגנים כלפי לקוחותיו. באותו מקרה המליץ משה חי בפני הציבור להימנע מקניית מוצרים בחנות זו, ואכן שינה הקצב את דרכיו. מקרה דומה עסק בסוחר מוסלמי בשם מחמוד, שמכר סיגריות בחנות שבכניסה לרובע היהודי בכרמאנשאה. מחמוד נהג להעליב את לקוחותיו היהודים ודרך קבע התייחס אליהם בזלזול. לאחר ששמע משה חי תלונות על כך, הכריז בדרשה בתפילת השבת שיש להטיל חרם על הסוחר. כמה ימים מאוחר יותר הבחין מחמוד כי לקוחות יהודים אינם פוקדים את בית העסק שלו, דבר שהוביל לירידה במכירותיו. הוא ניגש למשה חי והתחנן כי יבטל את ההוראה. משה חי קיבל את התחייבותו לשנות את יחסו הרע ללקוחות היהודים. אלו הן רק דוגמאות יחידות לאופן בו נהג משה חי לפתור בעיות באופן החלטי ונכון.

'העולם' - כתב-עת ציוני

עוד מימי לימודיו עם מורו ורבו חכים אקאג'אן שאף משה חי להיות מעורה בחדשות ובנושאים הקשורים לעולם היהודי ברחבי העולם. הוא חיפש אחר ביטאון יהודי עולמי ראוי ומצא את המועדף עליו – 'העולם' בשפה העברית, שהיה ביטאונה של ההסתדרות הציונית העולמית, שמייסדו והמוציא לאור שלו היה העיתונאי והסופר נחום סוקולוב. היה זה מגזין מקיף שפרסם גם מיצירותיהם של סופרים, משוררים ומדענים (רבים מהם יהודים) מפורסמים, וכלל גם חדשות מרחבי העולם. משה חי היה מנוי למגזין זה במשך שנים רבות וחלק מהגיליונות הכרוכים שהיו ברשותו עדיין קיימים ברשות המשפחה. את גיליונות הביטאון נהג לקבל בדואר. בנוסף, וכדי להישאר מעודכן באירועי העולם, החל ליצור קשר עם סופרים, עם מוציאים לאור ועם חנויות ספרים בעולם. כעת יכול היה לרכוש ספרים ולהתכתב עם יודעי ספר אחרים במגוון נושאים. באחת הפעמים, כשבנו יעקב שאל אותו על דבר הקשרים, המכתבים ועל הקריאה בשעות הלילה המאוחרות (לאור 'מנורות רוסיות'), שלעתים הסתיימה בשעות הבוקר המוקדמות ולפני ההליכה לבית הכנסת, ענה משה חי כי הוא משיב למכתב מהרב הראשי של תל אביב, אשר כתב לו כדי לבקש את חוות דעתו בנושא מסוים (מאוחר יותר הרגיש משה חי קרוב מספיק לרב כדי לשאול על סיכויים לעבודה עבור אחיו, אהרון, שעלה לישראל בתחילת שנות ה-30 וגר בתל אביב). יעקב זוכר גם ההתכתבויות בסוגיות הלכתיות שניהל אביו משה חי עם רבנים מבגדד ועם רבני קהילות נוספות.

עזרה לעולים ופליטים

שימוש אחר של מגזין 'העולם' כמקור למידע חשוב היה בין השנים 1948-1938, אז מנעו שלטונות המנדט הבריטי בפלשתינה מנעו כניסת פליטים ומהגרים, שביקשו להיכנס לארץ ישראל. כדי להימנע מחשיפה היו מקורות אנונימיים שולחים באותה תקופה מסרים סמויים למשה חי אודות תנאים, נציגים, ונתיבים מועדפים וטובים לבריחה אל ארץ ישראל. יעקב נזכר: "הייתי בערך בן שש כאשר היקף העלייה מאיראן לארץ ישראל גדל. באותה תקופה נהגו להגיע לביתנו צעירים רבים, שביקשו מידע וסיוע לצורך כניסה לארץ. אבי סיפק להם מידע זה, יחד עם תפילות ואיחולים טובים להצלחה בדרכם. בשנים 1933-1932 הגיעו גם יהודים רבים שברחו מבוכרה אל כרמאנשאה, ושהו בעירנו לפני שניתנה להם האפשרות להיכנס לארץ ישראל. זכור לי שמו של אחד מהם, אריה, שהיה לוקח אותי בילדותי לטיולי אחר צהריים'". משה חי עבד ללא הרף כדי להשיג סרטיפיקטים לפליטים אלה, ובמיוחד לזוגות הנשואים שביניהם. הוא ביקש את עזרת חבריו ומכריו בארץ בעניינים אלה ואחרים. במהלך אותן שנים עלה לישראל אהרון אחיו, וכן מספר זוגות נשואים ורווקים מכרמאנשאה. "זכור לי אחר צהריים ביום חורף מושלג, כששני קצינים מהצבא הבריטי באו אל ביתנו במכונית לבנה. הם שהו עם אבי שעה קלה בשיחה שהתנהלה בעברית, ובלכתם הותירו חבילה. החבילה הכילה 150 נרות חנוכה צבעוניים ספירליים, שנשלחו לקהילה בכרמאנשאה על ידי אישיות דתית מתל אביב. אבי אמר לי כי המבקרים היו קצינים יהודים מארץ ישראל, וכי משימתם הייתה להביא אתם תרופות עבור חיילים רוסים המוצבים באיראן. לימים העיר לי אבי כבדרך אגב שחכם יותר לא לשאול שאלות מסוימות. לכן כשבגרתי נמנעתי מלשאול את אבי אודות נושאים אלה, שהיו מעבר לידיעותי והבנתי. כעת משחלפו יותר משישים שנה, מתחרט אני שאין בידי מידע על אותם ביקורים שראיתי ושעליהם שמעתי". משה חי הקפיד שלא להשאיר כל ראייה או סימן לפעילותו. לקח זה למד לאחר הירצחו של שמואל חיים יחזקאל. שמואל חיים, יליד כרמאנשאה, שהיה נציג היהודים בבית הנבחרים האיראני – ה'מג'לס', נכלא והוצא להורג ללא משפט בדצמבר 1931 באשמת קשירת קשר נגד השאה (ר' פרק נפרד בעניינו).

אין בידי כל מסמך המוכיח את העבודה העצומה שהשקיע משה חי כדי לסייע לזולת, וכיצד עבד מאחורי הקלעים מבלי לקחת על כך זכויות כלשהן. המכתבים היחידים שיש בידי מתוארכים לשנים שלאחר 1952 וכן מהתקופה שאחרי קום המדינה. אלה הן התכתבויות שנוהלו עם פקידי ה'קרן הקיימת לישראל' ועם משרדי ה'סוכנות היהודית', והם מעידים בדיעבד על פעילותו בכרמאנשאה ובימים שבהם  שהה בטהראן, זמן קצר קודם שעזב לישראל יחד עם בני משפחתו .

ספר 'פרדס הדת'

שנים ספורות אחרי פתיחת בית ספר 'אליאנס' בכרמאנשאה הופחתו שעות הלימוד שהוקצו ללימודי היהדות והשפה העברית בבית הספר, וחלה בהם ירידה. עניין זה, לצד סגירתן של כיתות בתי הספר הלא-רשמיים - ה'מכתאב חאנה', הדאיגה מאוד את משה חי. היה ברור לו שירידה משמעותית בלימודי הקודש והלשון העברית בבתי הספר של 'אליאנס' סופם שיובילו להתדלדלות הידע ביהדות בקרב התלמידים, דבר שישפיע לרעה וירחיק את הציבור היהודי ממקורותיו. משה חי הגיע להחלטה שיש לחבר ספר לימוד שימושי (מדריך), שיציג ויסביר את מצוות הדת והלכותיה לתלמידים ולקהל המבוגרים. רעיון זה לא השיג תמיכה רבה בקרב אנשי ועד הקהילה, לכן פנה משה חי אל מנהל בית ספר 'אליאנס' בכרמאנשאה, מסיו אלי זילברשטיין, וכן גם אל חברי ועד החינוך של בית הספר. אלה אכן תמכו בהצעתו. הספר נכתב בשפה העברית וכלל הערות שוליים ותרגומי מושגים ביהודית פרסית. כתיבת הספר הסתיימה בשנת 1933, והוא זכה לביקורת אוהדת של הרב שלמה הלוי, אשר באותה עת ביקר בכרמאנשאה במסגרת ארגון 'אוצר התורה' האמריקאי. מכתב התמיכה של הרב, כמו גם מכתבו של מנהל בית הספר אלי זילברשטיין, נכללו במבוא לספרו של משה חי, שיצא לאור בשנת 1934. למרבה הצער, לא ניתן היה להוציא לאור את הספר באיראן, ולכן נשלח לירושלים, שם הועבר להדפסה בעזרתו של הרב אברהים מויאר אשר שלט מעט בשפה הפרסית. הספרים המודפסים הגיעו  לכרמאנשאה ביום קיץ חם של שנת 1934 וגרמו להתרוממות רוח גדולה בקרב אנשי הקהילה. משה חי שמח לראות את תוצאות עבודתו, שגרמה לדאגה ולא מעט לילות של חוסר שינה. משה חי תרם בשמחה את הספרים לבית ספר 'אליאנס', וויתר על זכותו לרווחים עתידיים כלשהם. הסכום היחיד שקיבל ממכירת הספרים היה קטן, ונועד לכיסוי הלוואה נטולת ריבית שקיבל עבור עלויות ההדפסה. ההלוואה ניתנה על ידי סוחר מקומי בשם משה חנניה. עד היום רבים הם החברים והמכרים המבקשים אחר ספר זה. עותק ממנו שמור בספרייה הלאומית בירושלים ובספריית 'יד בן צבי' בירושלים.

כישוריו של משה חי

משה חי היה לא רק בעל ידע נרחב בכל הנושאים הקשורים ביהדות, אלא גם מומחה בחשבונאות ובביצוע ביקורת ספרי חשבונות (ראיית חשבון). לעתים קרובות הוזמן על ידי חברות ומשרדי ממשלה לסייע בידיהן בפתרון בעיות בנושאים אלה. משה חי נסע לטהראן בשלוש הזדמנויות שונות במטרה לייעץ לכמה חברות. בנו, יעקב, נזכר כי באחת הפעמים בכרמאנשאה, בעת שמשה חי ביצע ביקורת ספרי חשבונות עבור עסק שהראה גרעון, הוא מצא כי למעשה יש עודף של שאהי אחד, וכך, תוך כדי עיון של מחצית השעה, איזן את ספרי החשבונות של החברה.

משה חי שלט בשפות עברית, פרסית וערבית ברהיטות. הוא כתב ודיבר גם צרפתית וארמית, והיה בעל ידע חלקי באנגלית. הוא תרגם פרקים מ'ספר הזוהר' ליהודית-פרסית, שנותרו בין כתבי היד באוספו האישי, יחד עם תרגומי פיוטים, תפילות, סליחות, פרקים מ'שיר השירים', וכן שירי משוררים יהודים וכתבים אחרים. כתבי יד אלה רשומים באותיות רש"י בכתב ידו היפה. משפחתו מחזיקה כמה מכתבים שנשלחו למשה חי מארגונים וממוסדות בישראל, המודים לו על שלושים וחמש שנים שהקדיש בדבקות לשימור מסורות היהדות, ועל מאמציו ותרומתו בעזרה משמעותית לנציגים ולשליחים מארץ ישראל אשר הגיעו לטהראן.

משה חי דן בסוגיות דתיות ועסק גם בפרשנות להלכות דתיות. לעתים קרובות היה עליו להתמודד עם סוגיות בדיני משפחה: סכסוכים במשפחה ובחיי נישואין, שהצריכו טיפול עדין במיוחד, ובייחוד במקרים שעלולים היו להסתיים בתוצאות קשות ועצובות לנשים, כמו במקרים שבהם נדרש ייבום. הוא השתדל להתאים את החוקים המורכבים כך שיהיו מובנים לאדם הפשוט, וגם למצוא דרכים לפתרונות אנושיים במצבים קשים, פתרונות הנכונים גם על פי חוקי ההלכה. כך למשל, כאשר נערכו דיונים במקרי גירושין, וידא משה חי שנשים תקבלנה יחס הוגן, ולא תאלצנה להגיע למצבים בלתי מתקבלים על הדעת. בדרך כלל הוא  נשא ונתן תחילה עם בני הזוג במטרה לאחדם, וביקש להימנע מפירוק המשפחה. יעקב מאמין שכתוצאה מכך משה חי לא נדרש כמעט לתת את הסכמתו למקרי גירושין במהלך כהונתו כמנהיג רוחני בקהילה.

גרעון בתקציב בית הספר, וההצעה של הרב לוי

למרבה הצער, לפני מלחמת העולם השנייה לא הקצו מוסדות ה'אליאנס' בטהראן מימון מספיק לכרמאנשאה, וכתוצאה מכך נקלע בית הספר לגרעון גדול. במשך מספר שנים הצליחה ההנהלה לגייס כספים בסיוע אנשי הקהילה המקומית. ועדת החינוך ארגנה בעזרת בני הנוער מסיבות גן, מופעים והצגות, וכך גויס כסף כדי לסייע לבית הספר.

בשנת 1948, שנה בה התקציב לא היה תקין, הגיע לכרמאנשאה הרב לוי, אשר שימש כמנהל 'אוצר התורה' בטהראן. את פניו קיבלו נכבדי הקהילה היהודית במקום, ואירחו אותו בביתם מר עבדולה ושרה חגיגת. הרב לוי התוודע לקשיים הכלכליים עימם התמודד בית הספר, עקב הקשר ההדוק שקיים עם משה חי. הרב לוי, שהיה מעוניין בחיזוק ובשמירת המסורת היהודית, כולל לימוד השפה העברית, התחייב לספק מימון לכיסוי הגירעונות. הוא גם הציע לקיים שיעורים משלימים למבוגרים ביהדות ובשפה העברית. הדיונים עם הרב, שהתנהלו בפרסית ובעברית, כמו גם החוזה הרשמי עם הקהילה, נכתבו ותועדו על ידי משה חי. במהלך הביקור בכרמאנשאה הייתה לרב לוי הזדמנות לעסוק בדיונים ובשיחות בנושאים דתיים, ובכך הייתה לו האפשרות להכיר ולבחון לעומק את הלך מחשבתו ואת ידיעותיו של משה חי.

משנת 1948 ועד שנת 1950 שימש משה חי מנהל חשבונות של חברה שפעלה בחורמשאר ועסקה בסליקה של טובין דרך משרדי המכס. באותה תקופה הרב לוי חי ועבד בטהראן, והמשיך להתכתב עם משה חי. יעקב, בנו, שעבד באותה עת בטהראן, פגש יום אחד בדרכו את אביו באופן בלתי צפוי. משה חי סיפר לו כי הרב לוי שלח אליו מברק, בו ביקש לפגוש אותו. האב ובנו הלכו יחד אל מקום המפגש. לאחר סיום הפגישה סיפר משה חי ליעקב כי הרב הראשי של טהראן נפטר, וכי הרב לוי בקש ממנו לקבל את משרת הרב הראשי שהתפנתה. הסכמה לקבלת תפקיד זה מזכה הייתה את משה חי במשכורת טובה, כמו גם דיור ומימון נוסף לצוות עוזרים מתאים. משה חי דחה את ההצעה, כיוון שהאמין כי לא ראוי לו להרוויח לפרנסתו ממלאכה שאותה החשיב כחובתו לאמונתו ולקהילתו.  זמן קצר לאחר מכן סגרה החברה בה היה מועסק משה חי את משרדיה בכרמאנשאה. חברה אחרת, שהייתה מודעת לכישוריו, הזמינה אותו להיות החשבונאי הראשי שלה, אך משה חי סרב גם למשרה זו, מאחר ששם נאלץ היה לעבוד בימי שבת ומועד. משה חי חזר לכרמאנשאה, ולאחר מספר חודשים שהיה בהם מחוסר עבודה החליט לעלות לישראל. בחודש ספטמבר 1952 יצאו משה חי, אשתו ושלושה מילדיו לטהראן. תושבים רבים וחשובים מקהילת יהודי כרמאנשאה ליוו את המשפחה לאורך מספר קילומטרים אל מחוץ לעיר (סמוך לאתר ה'תאק בוסתן'). באוסף האישי של משה חי, שהופקד בידי בני משפחתו בספרייה הלאומית, יש תיעוד מצולם מיום העזיבה. במשך כארבעה חודשים, עד לתאריך עלייתם לישראל, שהו משה חי ובני משפחתו בטהראן בבית אחותה של מאהי, ננה חאנום ובעלה אליהו פירנזאר. בתו הבכורה של משה חי, מריית, בעלה, אק'אג'אן גאהוורי, וילדיהם נשארו בכרמאנשאה. בתו, פלורה (פלור), ובעלה, דניאל ראסך, וילדם גרו באותה תקופה בעיר המדאן. ארבעה מילדיו של משה חי: יעקב, עליזה, פנינה ופוריה עלו לישראל כבר בשנת 1950. ב-9 בינואר 1953 עלו משה חי ומשפחתו על מטוס אל על והותירו את איראן מאחור. כל זמן הטיסה נשא משה חי את ספר התורה שלקח עמו מבית הכנסת בכרמאנשאה. עם הגעתם נשלחה המשפחה אל מחנה העולים ב'שער העלייה', ולאחר כמה ימים שוכנו בדיור זמני בהצטלבות גלילות (פי גלילות). התנאים בגלילות לא היו הולמים. במשך השנה הראשונה גרה המשפחה לסירוגין בגלילות ובתל גיבורים בחולון אצל הבן יעקב. על אף הידע הרחב בעברית ובשפות נוספות וניסיונו הרב בנושאי דת לא נמצאה למשה חי משרה הולמת בארץ החדשה. עבודתו הרבה לשימור המסורת היהודית באיראן ודבקותו בעזרה לזולת היו לחסרי תועלת בישראל, והוא אף לא יכול היה להשיג עבודה בחצי משרה. משה חי הוזמן מספר פעמים לערוך דרשות, שיחות והרצאות, וכן לסייע בנושאי דת, אך לא הוצעה לו כל עבודה שתאמה את הרקע שלו ואת כישוריו. למרות הקשיים הרבים סרב משה חי להצעת שותפו לשעבר לשוב לטהראן. משה חי לא איבד תקווה, ובמשך חמש השנים בהן חי בישראל האמין שמצבו ישתפר. הוא חי הגשים את חלומו לעלות ולגור בישראל. את שלוש השנים האחרונות לחייו הקדיש לעבודה על כתיבת מילון עברי-פרסי/פרסי-עברי. למרבה הצער לא זכה לסיים את שהתחיל. אושרו הגדול היה הידיעה והתקווה שלכל ילדיו יתאפשר להצליח ולחיות בטוב. מי ייתן ונשמתו תמצא מנוחת עולם.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

* חתנו של משה חי דניאל ראסק ז"ל רשם בזיכרונותיו כי משה חי נולד בעיראק במהלך המסע של הוריו מיזד לכרמאנשאה, כשמגמת פניהם הייתה להגיע לארץ ישראל (ר' יומן זיכרונות של דניאל ראסך, אוסף משפחת ראסק, רחובות).

כתב: יעקב כהן, פתח תקוה, 2006.