תמונות מחיי היהודים בצל הפרעות בכרמאנשאה

תמונות מחיי היהודים בצל הפרעות בכרמאנשאה

במהלך התקופה שבין שנת 1893 לימי חוה"מ פסח 1909 שטפו שלושה גלי פרעות את בני קהילתנו בכרמאנשאה, שהיא בירת מחוז בחבל ארץ מערבי של איראן, השוכנת  באזור חקלאי פורה, וממוקמת על מרבצי נפט גדולים. קורות ניצחונותיהם ומפלותיהם של מלכי פרס מאז התקופה שטרם האסלאם, חקוקים עד היום בתבליטי אבן גדולים על צלעותיו של ההר, למרגלות רכס הרים מושלגים ברוב ימות השנה. כל אלה סמוכים הם אל עירנו כרמאנשאה, שבה התקיימה קהילה יהודית קטנה אך עתיקת יומין.

במשך מאות השנים שבהן שלט האסלאם בפרס, היה המיעוט היהודי כשעיר לעזאזל, בידי השליטים, והושלך כטרף קל לידיהם של פשוטי העם. כל אימת שהופר השקט והאיזון, בחצרות המלכים, יצאו אייתולות, קנאי דת, בימי שישי במסגדים, בדרשות מתלהמות וארסיות נגד היהודים. בתמיכתם הסמויה של מושלים מושחתים, הטילו על היהודים את האשם בכל מחסור וחולי. שנת בצורת הגיעה, שיטפונות סחפו את יבול האדמה, רעידת אדמה התרחשה, תמיד הייתה ידם של היהודים בדבר. כך בטענות שטניות, התסיסו כהני הדת את רגשות ההמון כנגד היהודים שהיו מיעוט קטן וחסר מגן. ההמון המוסט נהר כנחילי דבורים רעות אל שכונת היהודים, הכה והשפיל את תושבי הרובע היהודי – 'המהלה', המפוחדים וחסרי האונים. רכושם של היהודים נבזז, ואת אשר נבצר מהם לקחת השחיתו הפורעים. כך נותרה הקהילה היהודית בכרמאנשה באותם ימים חבולה וחסרת כל.

תוצאותיהם של אותם פוגרומים קשים הותירו את חותמם בחיי הקהילה למשך שנים רבות, ואף השפיעו על חיי ילדיהם ונכדיהם של יהודי העיר. את מצבנו שלנו, שלא הוד ולא הדר היה בו, נאלצנו לקבל כפשוטו, בתקווה לימים טובים יותר.

בתקופה זו של חיינו שהיו פשוטים וצנועים מאוד, הערכנו את מאמצי הורינו, ואת שיכלו להעניק לנו. ואנחנו, לקחנו את גורלנו בידינו, מתוך תקווה להגיע להישגים, ושקדנו לנצל את המרב מהזדמנויות  קטנות שנקרו לנו בדרכינו. מגבלות החוק המקומי, שללו מאיתנו בני המיעוט היהודי  להתקבל לעבודות במוסדות ממשל, כמו גם ללימודים בחלק ממוסדות ההשכלה הגבוהה. אנחנו כמו רוב ילדי הקהילה, למדנו בבית הספר של "אליאנס" שהוקם ברובע היהודי בשנת 1904. את ענייני הקהילה ובית הספר ניהלו ללא תמורה קומץ מנבחרי העדה, בהם היה אבינו, איש פעיל ודמות מוערכת בקהילה. מנהלי בית הספר נשלחו אלינו בדרך כלל ממרכז האליאנס בפריס, ומורינו היו ברובם מבני הקהילה. אחדים מנבחרי התלמידים התקבלו להמשיך את לימודיהם בפריס והוכשרו להיות מנהלי בתי ספר בעתיד. הכספים למימון בית הספר, וכן גם בתי הכנסת והעזרה לעניים בתשלום שכר לימוד, ובקניית מלבוש ומזון לחג ומועד, גויסו בעיקר מרווחי חנויות הבשר הכשר ומהפעלת בית המרחץ, אשר היו נכסי הקהילה, וגם  מתרומותיהם של נדבנים בקהילתנו.

בימים של שלהי שנות השלושים, העתיק בית הספר את משכנו החדש, משכונת היהודים, הרחק  אל מרכז העיר. המשכן כלל חצרות רחבי ידיים, ומבנה בית ספר לבנים, לצד זה של הבנות. מול משרדי בית הספר ממוקמות היו כיתות לימוד מרווחות. בחצר הבנות, הצלו עלינו בהפסקות עצי נוי גבוהים, אלה הצילו אותנו בימות הקיץ מחומה של השמש הקופחת.

על מנת להגיע לבית הספר החדש, שהתרחק מאוד מאזור מגורינו, נהגנו לעבור כברת דרך ארוכה, בתוך סמטאות ארוכות וצרות, סמטאותיה האפלוליות של השכונה היהודית, דרך בתי הכנסת, וסמטת בית המרחץ היהודי. מכאן היה עלינו לעבור שוב כברת דרך בתוך השוק ההומה; דוכני רוכלים, חנויות מזון וירקות, והמאפייה, אותה הכרנו היטב. ביציאה מגבולות שכונתנו הבטוחה, נתקלנו לא פעם בחבורות נערים מוסלמים שיעיים אלימים ומעוררי אימה, שארבו  לנו וחסמו את דרכנו, דחפו ומשכו בשערנו, רדפו אחרינו כשוורים חסרי רסן, ואף העזו לגעת בנו בגסות. לעתים השתתפו ב'שמחה' משפילה זו גם כמה מצאצאי היהודים המומרים, בני בנים למשפחות יהודיות מכובדות, יהודים אנוסים  שדורות אחדים קודם לכן נאלצו לקבל עליהם את האסלאם, אלה ואלה ניבלו פיהם בקול, במילים מגונות, רוויות תאווה ובוז, מלווים בתנועות וסימני ידיים. ואנחנו, מוכות ונמסות מבושה, אומללות ובוכיות, נמלטנו בשארית כוחותינו, ושומעות היינו עד למרחקים, את הדי צחוקם המצמרר.

 

כתבה: הלן משולם 

עורכת לשונית: אורית אדוריאן