שמואל יחזקאל חיים ופועלו, לאור התיעוד בתיקי הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ועל דפי עיתון 'החיים'
שמואל יחזקאל חיים ופועלו, לאור התיעוד בתיקי הארכיון הציוני המרכזי, ובדפי עיתון 'החיים'*
שמואל יחזקאל חיים (המאדאני)[1] נולד בכרמאנשאה בשנת 1891.[2] מוצא אביו מן העיר המאדאן. כילד קיבל את חינוכו ב'מכתאב חאנה', אך את עיקר השכלתו הפורמלית רכש בבית הספר של 'אליאנס', שהוקם בכרמאנשאה בשנת 1904. עם סיום לימודיו שם השתלב בבית הספר האמריקאי של המיסיון (ר' אברהם כהן, שם עמ' 56). כך רכש ידע גם בשפה האנגלית, בנוסף לעברית ולצרפתית. למרות שמשפחתו לא הייתה מן המשפחות האמידות בעיר מולדתו הוא התמיד ברכישת השכלה והיה ער למתרחש סביבו בפרס ובעולם הגדול והיה ידוע כאוטודידקט, שקדן ואוהב ספר.[3]
הידע שרכש בצרפתית ובאנגלית סייעו לו להתקבל כפקיד במחלקת המכס בכרמאנשאה ומאוחר יותר בחורמשהאר. עם כיבוש איראן על ידי צבאות בריטניה במלחמת העולם הראשונה מינו אותו הבריטים כסוכן מטעמם באזור כורדיסטאן הפרסית. לאחר זמן מה הסתכסך עם המושל המקומי ונאסר על ידו למספר ימים, וחזר לאחר שחרורו לכרמאנשאה. מאוחר יותר נשלח על ידי הבריטים בפרס אל איזור טבריז וקווזין. עם תום תקופת שהותם של הבריטים בפרס עזב שמואל חיים אל טהראן הבירה ולא חזר שוב להתגורר בכרמאנשאה. זמן קצר בלבד לאחר הופעתו בטהראן כבר נודע שמו בקרב הקהילה היהודית. הוא לא נותר אנונימי בנוף החברתי המקומי.
בשנת 1920, לאחר שעבר לטהראן, החל שמואל חיים לעבוד כעיתונאי עבור העיתון המוסלמי-הכללי 'אתחאד' (אחדות). מאוחר יותר החליט לייסד עיתון שבועי בלתי תלוי אשר קהל הייעד שלו היה הציבור היהודי - עיתון 'החיים', יצא לאור בין השנים 1925-1922
עוד בשנים בהן חי עדיין בכרמאנשאה, התעניין שמואל חיים במתחדש בעולם היהודי ובקהילות היהודיות באירופה, וראה עצמו כמיועד לשמש בתפקיד ציבורי, וכמי שמוכן לעשות הכל כשליח קהילתו. במכתב מחודש יוני 1914, שנשמר בארכיון הציוני, ונכתב אל 'חברת מבשרת ציון' בפריז הדגיש שמואל חיים: "אני מתכבד להודיעך כי החדשות הנדירות המגיעות אלי על התקדמות המפעל הציוני, גורמות לי שמחה גדולה, ואני מאושר לשמוע ולקרוא על כך לעתים קרובות בעיתונים. עלי להגיד לך שאני ציוני אמיתי, מוכן להקדיש עצמי בגוף ונפש למען התקדמות העם בישראל. החלטתי לעורר בבני עמי בעיר זו (כרמאנשאה) את רעיון הציונות. להקים חברה ציונית ולפעול לקידומה"[4]
שנה וחצי לאחר שהגיע שמואל חיים אל טהראן, הזדעזעו אמות הסיפים בקרב ההנהגה היהודית בטהראן. מעמדם של ראשי ועד הקהילה המקומית עד אותה עת, הלך והתערער. הציר היהודי בבית הנבחרים הפרסי, ד"ר לוגמאן זכה לקיתונות של גידופים וכעס מצד גורמים אופוזיציוניים, (בהשתתפותו של שמואל חיים) על אדישות ועל חוסר המעש במילוי תפקידו. גם אם לראשונה באותה שנה קיבלה ההסתדרות הציונית בטהראן את האפשרות לשלוח נציג פעיל מקרבה לקונגרס הציוני העולמי בקארלסבאד, חשו ראשי הוועד במשבר המתקרב, וידעו כי ימיהם ספורים.
משבר התנועה הציונית בפרס/איראן
זמן קצר אחרי פרסום הצהרת בלפור, החלו חברי הקהילה היהודית בטהראן ובשאר ערי פרס, בתהליך של התארגנות וגיבוש להקמת ארגון ציוני מרכזי בפרס. בטהראן הוקמה ההסתדרות הציונית המרכזית וסניפיה הוקמו גם בערי הפרובינציה הרחוקות. נוסדו 18 סניפים אשר יצרו קשרים עם המרכז בטהראן.
ההסתדרות הציונית המרכזית פעלה כגוף פדראטיבי שבראשה עמד הוועד הציוני המרכזי שהורכב מנציגי הסניפים השונים. בראש הוועד המרכזי עמדו שני אישים, סולימאן כהן צדק[5] ועזיזוללה נעים[6], שניהם פעילים ציוניים שהיו בעלי עניין רב בהרחבת העשייה הציונית, ובקידום הקהילה היהודית בפרס. במסגרת הוועד הציוני המרכזי בטהראן פעלו ועדות משנה בנושאים שונים: ועדי תרבות, עליה, תעמולה, כספים וארגון, אשר קיימו קשרים עם הארגונים הציוניים בעולם, ובפרט עם ההסתדרות הציונית בלונדון ועם המוסדות הציוניים בירושלים.
בטהראן יצא לאור ביטאון ההסתדרות הציונית של פרס 'הגאולה'. הייתה זו ראשיתה של פעילות חדשה ומבטיחה בתחומי ההסברה שכללו תרגום והוצאה לאור של חוברות וחומרים בנושאי היסטוריה יהודית, והיסטוריה של הציונות. ועד הקהילה של טהראן פעל כגוף עצמאי ובבית הנבחרים הפרסי ישב מאז שנת 1916 נציג יהודי, ד"ר איוב לוגמאן[7].
לקראת ראשית העשור השני של המאה ה-20 נשאה הקהילה היהודית בפרס אופי של קהילה חיונית ומתארגנת. תפנית חדה ארעה זמן קצר אחר כניסתו של שמואל יחזקאל חיים אל נוף הפעילות החברתית-פוליטית של יהודי טהראן. תפנית זו שינתה את פני ועד הקהילה היהודית בטהראן ואת הארגון הציוני המרכזי בה.
פרטי פעילותו של שמואל חיים בטהראן במשך התקופה הראשונה לשהותו בטהראן, אינם ידועים, אבל ברור כי הוא סלל במהירות רבה את דרכו אל הקבוצות המיליטאנטיות שבקרב הקהילה בטהראן. בשל ההתעוררות החברתית החדשה שחלה בשנים שאחר הצהרת בלפור בקרב הציבור היהודי היה מרחב הפעולה להתבטאות פתוח לכל.
בחודש ניסן שנת תרפ"ב ניתנה לשמואל חיים הזדמנות יקרה מפז להביע את דעותיו ברבים, זאת בעזרת קבוצת תומכים נלהבים, עמם החל להוציא לאור בטהראן את עיתונו החדש - 'החיים'[8], העיתון יצא לאור כשבועון המיועד לכלל הקהילה היהודית באיראן. כעורך העיתון, ומנהלו, כתב שמואל חיים את רוב המאמרים בו. עיתון שבועי זה הגיש לקוראיו חדשות מן המתרחש בעולם הרחב, בעולם היהודי, ובקרב הקהילות היהודית בפרס. בתקופה הראשונה להופעתו שימש העיתון שופר לקידום ענייני היהודים. בתחילת הדרך ניווט שמואל חיים את מהלכיו במשנה זהירות ובשיקול דעת. הוא הכריז על המגמה שלו לדאוג לשיפור מצבם הירוד של בני קהילתו, וניסה להאיר את עיני אחיו היהודים למצב אי השוויון החוקתי שלהם. עיתון 'החיים' זכה לתפוצה רחבה, וזמן קצר לאחר הופעתו, החלו להגיע למערכת מכתבי יהודים מקהילות יהודיות מרוחקות אשר סבלו רדיפות ודיכוי במקומותיהם. המכתבים דווחו על מעשי עוול שנגרמו לבני המיעוט היהודי מידי נציגי הממשל ומגורמים אנטישמיים בקרב האוכלוסייה המקומית. שמואל חיים התמיד בפרסום מכתבים אלה מעל דפי עיתונו.[9] כתגובה לפניות ולתלונות שהופנו אליו, שלח שמואל חיים מכתבים דחופים אל הגורמים המוסמכים בממשל הפרסי, ואל הגופים שלדעתו חייבים היו לפעול כדי לתקן את המעוות.
במסגרת מאמריו לא נמנע שמואל חיים מלהביע דעה גם בנושאי מדיניות חוץ ומדיניות פנים של איראן. התנגדות עזה במיוחד הביע להשתלטות הבריטניה על אוצרות הנפט האיראניים.[10] מעל דפי עיתונו תאר שמואל חיים את עתיד המדינה בצבעים קודרים, ואת מצבה הכלכלי-פוליטי של פרס תאר ככושל. שמואל חיים אף הוכיח את חברי הפרלמנט 'הנאורים' היושבים במג'לס הפרסי, על שאינם עושים דבר למען קידום ארצם.
סוף שנות ה-20 של המאה ה-20 היו שנים של פריחה והתעוררות של ארגונים והתאגדויות חברתיות בקרב הקהילה היהודית בטהראן. בטהראן החלה להתארגן קבוצת צעירים יהודים - 'ועד הקידמה' (קומיט-י תאראק'י). קבוצה זו הציבה לעצמה כמטרה, להבהיר לאוכלוסייה היהודית, ולצעירי הקהילה כי יש להתעורר מתרדמת הנצח שהם שרויים בה, והגיע העת לחשוב על פתרונות למצב בני קהילתם. ב'ועד הקידמה' פעלו אינטלקטואלים צעירים כסולימאן חיים,[11] ועזיזוללה בראל.[12] היו אלה צעירים בוגרי בית הספר 'אליאנס', בעלי רקע בפעילות ציונית וקהילתית בטהראן. קבוצה זו לא ראתה עצמה כחלק מן הוועד הציוני המרכזי בטהראן, ומאוחר יותר נפרדה מהוועד תחת הנהגתו של שמואל חיים. בכך, קמה אופוזיציה פעילה וחזקה מול הארגון הציוני המרכזי בטהראן.
'ועד הקידמה' פעל נמרצות לגינוי דעות קדומות, ושיטות נישואין נחשלות בקרב הקהילה. הוועד דרש לעשות הכל לביעור בערות ונחשלות, לשיפור מעמד האישה בחברה היהודית, ולהרחבת מסגרות הלימודים עבורן.
הקשר בין חברי 'ועד הקידמה' לבין שמואל חיים נוצר כחודשיים לאחר תחילת ההוצאה לאור של עיתון 'החיים'. עד מהרה הניב המפגש ביניהם פירות. לאור ההשקפות החברתיות והיעדים הפוליטיים-חברתיים הזהים ביניהם, הייתה הצטרפותו של שמואל חיים אל קבוצת צעירים זו מובנת מאליה. חברי 'ועד הקידמה' חשו בתמימות הדעות השוררת ביניהם. שמואל חיים קדם בברכה את האידאולוגיה שהנחתה את פעילי הוועד, ויזם עמם קשרים באמצעות ביטאונו 'החיים'. כך, הלך וקרם עור וגידים ראשיתו של פלג אופוזיציוני איתן מול הוועד הציוני המרכזי בטהראן. פלג חדש זה בראשותם של שמואל חיים ועזיזוללה בראל, העמידו שתי משימות עיקריות לטווח הקרוב: שינוי פניה של המנהיגות הציונית, והחלפת הנציג היהודי בבית הנבחרים הפרסי, ד"ר איוב לוגמאן, באישיות דינמית ומעשית יותר. הם חפשו אחר נציג שיעמיד בראש מעייניו את הדאגה לשיפור מצבה החוקתי של קהילתם.
פילוג בין פעילי התנועה הציונית בפרס, ה'לוגמאנים' וה'חיימים'
חביב לוי, אחד הפעילים המרכזיים בהקמתה של התנועה הציונית בטהראן, כתב אל ההסתדרות הציונית בלונדון דוחות ומכתבי חוות דעת על אישים ואירועים שהתרחשו בתוככי ההסתדרות הציונית בטהראן.
חביב לוי, השתייך למחנה מתנגדי שמואל חיים, הוא נכח בראשית עלייתה של ההסתדרות הציונית המרכזית בטהראן, והיה ער גם להתערערות מעמדה, עם כניסת שמואל חיים אל זירת הפעילות בקהילה היהודית. בדוחות שכתב בראשית שנות ה-20, תאר את האישים המרכזיים בקהילה בטהראן והזכיר גם את דמותו של שמואל חיים. לדבריו, שמואל חיים הגיע אל טהראן בעת של משבר פנימי עמוק בקרב הקהילה היהודית, וכאשר הקרקע הייתה בשלה עבורו לפעילות ציבורית. בשנים אלו הגיעו אל הנציג היהודי בפרלמנט הפרסי (המג'לס) ד"ר לוגמאן, וכן גם אל הוועד הציוני המרכזי בטהראן, תלונות רבות על רדיפות ופורענויות שארעו כלפי יהודים בערים כטהראן, שיראז ואיספאהאן, וביתר שאת בערי השדה הרחוקות מן המרכז, באזור אזרביג'אן.[13]
חביב לוי הדגיש במכתביו כי ד"ר לוגמאן היה אמנם אדם נוח וטוב לב, אך כאדם שמרן וחסר תכונות מנהיגות ויכולות ניהול,לא עמד בדרישות התפקיד שלו, כנדרש מנציג בבית-הנבחרים. ד"ר לוגמאן המשיך לעסוק במקצוע הרפואה, וניהל קליניקה פרטית, ולא טרח בתפקידו הרשמי כנציג נבחר מטעם הקהילה היהודית במג'לס הפרסי. בשל משך תקופת שרות ארוכה בתפקיד נציג היהודים, ותיפקודו הלקוי נוכח מצבם המחמיר של הקהילות היהודית בפרס, גברה ההתנגדות אליו. יש לציין כי בתקופה זו, גם מצב 'ועד הקהילה היהודית בטהראן' וההסתדרות הציונית של טהראן לא היה יציב. כך קרה שרבים מבין היהודים היו מוכנים להחליף את הנציג הפאסיבי (ד"ר לוגמאן) באישיות דינמית וחסרת פשרות, כמו שמואל חיים, האיש שהיה כדבריו מוכן להקריב "גוף ונפש" למען העניין היהודי.[14]
השינויים הפוליטיים שארעו בפרס בראשית שנת 1921, אחר ההפיכת הצבאית של ריזא חאן פאהלווי, הביאו אתם גם שינויים במבנה הקהילה היהודית בטהראן. 'חברת ישראל' בטהראן שינתה פניה, והחליפה את שמה ל 'ועד הקהילה ליהודי טהראן'. הוועד החדש קיבל לידיו את קופת הקהילה, את ההשגחה על ענייני המס בקהילה, ואת ניהול נושא החינוך של בית הספר 'אליאנס'. בראש ועד הקהילה החדש עמד עזיזוללה בראל (ר' שם עמ' 86), שהיה אישיות חזקה ונמרצת.
עזיזוללה בראל נהנה מאמון הציבור היהודי, אך כמי שהיה פעיל בארגון ההסתדרות הציונית הראשונה של יהודי טהראן, גילה חוסר שביעות רצון מאי שיתופו בוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית של יהודי פרס. באותה עת גם שמואל חיים הגיע לטהראן, ונכנס במהרה לקלחת של חוסר שביעות רצון ששררה בקרב צעירים פעילי בארגון.
זמן קצר אחר שהגיע שמואל חיים לטהראן, הוא החל ביצירת קשרים עם מנהיגי הארגון הציוני בעיר במגמה להרחיב את מעגל הכרויותיו. עד מהרה הצליח שמואל חיים למשוך את תשומת ליבם של רבים מבני הקהילה, וביניהם גם עזיזוללה בראל.
ראשית המשבר בתנועה הציונית בטהראן חל בסוף שנת 1921[15], זאת על רקע חילוקי דעות פנימיים. באותה עת התפטרו מספר חברים בעלי השפעה משורות התנועה. באותם ימים גם נעדרו שני אישים מרכזיים מפעילי התנועה בטהראן. כך קרה שהמגרש במחנה התנועה הציונית בטהראן נותר בלוא מנהיגות. עזיזוללה נעים וסולימאן חי שהו באותה עת בבגדאד, במטרה להגיע לאירופה, אל התכנסות הקונגרס הציוני בקארלסבאד.[16]
בתקופה זו של משבר בתנועה הציונית בטהראן, החל גם לפעול גוף חדש, שראשית הקמתו הייתה במסגרת 'ועד הקידמה' וסופה בהצבת שמואל חיים בראשה, וכדמות המרכזית במערכה על ראשות התנועה הציונית המרכזית בטהראן, ולבחירתו כנציג היהודי לבית הנבחרים הפרסי (המג'לס).
מעל דפי בטאונה של ההסתדרות הציונית המרכזית בטהראן, עיתון 'הגאולה', הובטח לשמואל חיים כי הוועד הציוני המרכזי ינסה לתמוך בבחירתו באמצעות סניף הוועד הציוני של כרמאנשאה (עיר הולדתו של שמואל חיים). נאמר לו גם שהוחלט למנותו לתפקיד נציג בכינוס 'הקונגרס הציוני של יהודי פרס בטהראן', כינוס שעמד להיערך באותה שנה. שמואל חיים עמד בהתנגדותו, המשיך בקו האנטאגוניסטי של 'ועד הקידמה' ולא שיתף פעולה. כדי להמשיך לרצותו, הציעו לו ראשי הוועד הציוני המרכזי לקיים אתו פגישה, יחד עם בני סיעתו, זאת במטרה ליישב את חילוקי הדעות ביניהם [17], אך ראשי הוועד נתקלו בחוסר שיתוף פעולה מוחלט מצד שמואל חיים וחבריו.
לדברי חביב לוי, ראשי התנועה הציונית בטהראן תלו תקוות בשני מאורעות שהתרחשו באותה עת בעולם היהודי, ובפרס, ארועים שנראו להם פתח הצלה מפני ההשתלטות של הקבוצה החדשה בראשות שמואל חיים. באותה עת הגיעו מכתבי בקשה ותלונה רבים מיהודים באזור טבריז, אל הוועד הציוני המרכזי בטהראן - קריאה דחופה לסיוע והצלה. במכתבים תוארו רדיפות, פוגרומים וגם בריחת יהודים מאיזור סאן-קאלעה (כורדיסטאן הפרסית). במקביל גם התקבלה הודעה מעוררת תקוות מטעם ההסתדרות הציונית העולמית בלונדון, שבישרה על קבלת המנדט הבריטי על ארץ-ישראל.
חברי הועד המרכזי בטהראן קיוו כי מאורעות אלה של שמחה מחד ומצוקה, יצמיחו אחדות וחיסול מחלוקות בקרב הניצים בקהילה, אך לא כך התפתחו הדברים.
בטקס חגיגי לקראת קבלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שאורגן על ידי הוועד המרכזי בטהראן בט"ו באב תרפ"ב, פנו חברי הוועד הציוני המרכזי בטהראן ובקשו משמואל חיים לשמש כמארח ראשי, וכמי שיישא את הנאום המרכזי[18], זאת כביטוי לכוונות הפיוס של הוועד כלפיו. לטקס הוזמנו שגרירים, עיתונאים, מנהיגי דת ואף נציג רשמי מטעם הממשל. שמואל חיים עמד בשלו, הוא החרים את הטקס ולא הגיע אליו. את הסיבה לאי הופעתו פירסם עוד באותו שבוע מעל דפי עיתונו 'החיים': במאמר מערכת תחת הכותרת "לידידי חיים" טען כי נמנע מלקחת חלק במאורע שהתקיים תחת חסותם של הבריטים, מאחר שהוא נמנה עם מתנגדי מדיניות ממשל השאה כלפי בריטניה[19].
עד אותו טקס, נעשו ניסיונות התקרבות ופיוס מצד חברי הוועד הציוני המרכזי בטהראן כלפי שמואל חיים ותומכיו, וזאת הם עשו בדרכי נועם. עם פרסום ההודעה האחרונה של שמואל חיים בדבר התנגדותו לבריטים ומדיניותם, חל מפנה קיצוני ביחסם של ראשי הוועד המרכזי כלפי שמואל חיים. מי שמעיין במסמכים ובהתכתבויות שנוהלו באותם ימים, אינו יכול שלא להיות ער לתפנית החדה. החל מאירוע זה, החל הארגון במסע בלתי מתפשר להכפשת שמו של שמואל חיים.
כמוצא אחרון להצלת הארגון הציוני בטהראן מציפורניו של שמואל חיים ותומכיו לא נותר בידי הוועד הציוני נשק אחר חוץ מניסיונות בוטים של התקפות והכפשות קשות נגדו. אין ספק שאישיותו יוצאת הדופן של שמואל חיים, ודרכי הפעולה הבוטים שנקט, השרו חשש כבד על פעילי הוועד הציוני המרכזי בטהראן.[20]
בתולדותיה של הקהילה היהודית של פרס לא קרה שיחיד, בן למיעוט היהודי, עמד אל מול ראשי הממשל הפרסי, והביע את דעתו בענייני ניהול מדיניות פנים וחוץ של המדינה. ראשי הוועד הציוני המרכזי של טהראן עמדו חסרי אונים. היה ברור להם שעד מהרה עלול שמואל חיים לגרום להטלת דופי בקהילה היהודית כולה, ובכך גדול היה הסיכוי להתמוטטות וחיסול ההשגיהם שאליהם הצליחו להגיע עד כה מול השלטונות וראשי.
המשא נגד שמואל חיים מטעם ראשי הגוף הציוני המרכזי ותומכיו הלך והחריף. המחלוקת הפכה להיות נחלת הכול. הציבור היהודי ברחבי קהילות פרס קיבל את המידע על המתרחש בטהראן. גיליונות העיתונים היהודיים 'החיים' ו 'הגאולה' הגיעו גם אל קהילות שמחוץ לטהראן, וגל השמועות רחש סביב אישיותו של שמואל חיים, ולבש אופי עוין ומחשיד כלפיו.
הציבור היהודי בפרס היה שרוי במחלוקת, הלכו והתגבשו בו שני מחנות: מחנה 'החיימים' - קבוצת תומכי חיים, ומחנה 'הלוגמאנים', קבוצת חברי הוועד הציוני המרכזי בטהראן ותומכיהם, מי שצידדו בהמשך בחירת ד"ר לוגמאן כנציג היהודי בבית הנבחרים הפרסי.
משיח הכימזאדה, איש כרמאנשאה, שהכיר את שמואל חיים ונמנה באותם ימים עם מחנה 'הלוגמאנים', סיפר על גל השמועות שפשט בקרב היהודים בקהילות פרס, ועל הרקע לסכסוך שארע בין שמואל חיים לבריטים. לדבריו: "בגין השכלתו הטובה והידע שלו בשפות אנגלית וצרפתית, התקבל שמואל חיים לעבודה במשרדי המכס בכרמאנשאה. אחר כך נאמר עליו כי הצטרף לעובדים החשאיים של בריטניה בפרס, והועבר מכרמאנשאה למוחאמרא, ומשם לכורדיסטאן. שמענו כי שם הסתכסך עם אחד המושלים המקומיים, נאסר על ידי המושל, ושוחרר בעזרת הבריטים, הוא שב לכרמאנשאה, ולאחר זמן מה עבר משם לקזווין, ולבסוף הגיע לטהראן...שמעתי מפי חברי עזיז מירארג'ומאנד (שהיה מזכיר הקונסול הבריטי בכרמאנשאה), ששמואל חיים ביקש מהשגרירות האנגלית בטהראן לקבל אזרחות בריטית מלאה, וכן גם זכויות כספיות עבור שירותיו עבורם עוד בטרם הגיעו לטהראן, אך השגריר הבריטי בטהראן התנגד כפי הנראה לדרישות אלה. כאשר נשאל הקונסול הבריטי בכרמאנשאה על דעתו בנושא זה, יעץ הקונסול במכתב לשגריר הבריטי בטהראן, לתת לשמואל חיים תמורה כספית כלשהי ולפטרו מן השרות החשאי הבריטי, בהמלצתו לפני השגריר בטהראן, כתב הקונסול של כרמאנשאה: "We must not put too many eggs in one basket”. מאוחר יותר שמענו שהשגריר קיבל כנראה את המלצות הקונסול של כרמאנשאה. לחיים הוצע סכום כסף והוא פוטר מהשרות החשאי הבריטי. שמואל חיים נפגע קשות מן הייחס כלפיו. הוא לא קיבל את הכסף שהוצע לו, ומאז היה לשונא אנגלים מושבע, ועבר לעבוד למען הצד הרוסי" כך לדברי משיח חכימזאדה [21]
בדומה לדבריו של משיח הכימזאדה בנושא הסכסוך בין שמואל חיים והבריטים, כתב גם חביב לוי בספרו: "שמואל יחזקאל חיים עבד לפנים באגף המכס, תקופה מסוימת ישב עם סוכני תעמולה נוצריים, זמן מה היה בשרות המודיעין האנגלי. שמואל חיים נשלח למשימות חשאיות מסוימות ובסופו של דבר פוטר, לאחר חילוקי דעות עם מעבידיו. דווח כי גם הואשם בקשירת קשר עם גורמים אחרים מחוץ לטהראן, וזאת בעזרת צעיר אחר, אשר קיבל תעודת מוסלם, שיחד הדפיסו בסתר ביטאונים.[22] לפי אחד העיתונים בבירה, שמואל חיים סייע להשגת זיכיונות נפט לטובת חברת 'סינגר' האמריקאית." [23]
במכלול ההתכתבויות בין ההסתדרות הציונית בלונדון לוועד הציוני המרכזי בטהראן (שבוע אחרון של חודש אוגוסט 1922), יש לא מעט מכתבים מטעם הוועד הציוני המרכזי של טהראן אל גופים שונים בדומה לנציגות הבריטית בטהראן, וההסתדרות הציונית בלונדון. מהתכתבויות אלה מסתמנת מגמת הוועד הציוני המרכזי בטהראן, להביא לידיעת הכול את דבר אישיותו הסוררת של שמואל חיים. בכך, בקשו לנער את חוצנם מאיש חסר מעצורים זה, שיכול לדעתם להביא אסון על בני קהילתם.
במכתב אל הנציגות הבריטית בטהראן מבהירים ראשי הוועד הציוני המרכזי כי אינם רואים עצמם אחראים למאמרים הרבים פרי עטו של שמואל חיים בביטאונו 'החיים'. לדבריהם: "הקהילה היהודית של פרס הראתה תמיד נאמנות לממשלות ומדינות אשר הראו והביעו סימפטיה לחרותה ואושרה של הקהילה מזה 2700 שנה".[24]
הוועד הציוני המרכזי דאג להודיע בכל האמצעים שהיו נתונים בידיו כי שמואל חיים אינו נכלל בין חבריו, וכי אין הוא מייצג בהשקפותיו את הציבור היהודי בפרס. אל ההסתדרות הציונית בלונדון הועברו החדשות על המתרחש מאחורי הקלעים בוועד הציוני המרכזי של טהראן כרצף של שמועות, עובדות, והאשמות נגד שמואל חיים. הם אף מהרו והעבירו את גרסתם המפורטת בנושא אישיותו ופועלו של שמואל חיים, אל ההסתדרות הציונית בלונדון, זאת במכתב האשמה חריף ובתיאור מפורט על אישיותו ופועלו של שמואל חיים (לחברי הוועד היה חשוב להוסיף לאותו מכתב תיאור מפורט של החגיגה המפוארת אשר נערכה מטעמם בטהראן, לכבוד קבלת המנדט בריטי על ארץ ישראל).[25]
במסגרת המסע נגד שמואל חיים, ביטל הוועד הציוני המרכזי של טהראן את המלצתו לסניף כרמאנשאה לבחירת שמואל חיים כנציגם לכינוס הקונגרס הציוני של יהודי פרס בטהראן, במקומו התבקשו חברי הסניף הציוני בכרמאנשאה, לבחור בנציג אחר.[26]
בתאריך ט"ו אלול תרפ"ב התכנסו כל צירי הסניפים של ההסתדרות הציונית של יהודי פרס בטהראן לפתיחה הרשמית של כינוס 'הקונגרס הציוני של יהודי פרס'.[27] שמואל חיים לא התקבל בו כציר! שמו לא הוזכר בין חברי הוועד הנבחר.[28] בקרב חברי הוועד הציוני החדש התגבשה הצעה כי צירופו של שמואל חיים אינו אפשרי. במכתבים אל ההסתדרות הציונית בלונדון כותבים ראשי הוועד הציוני המרכזי החדש בטהראן: "כולנו החלטנו תחילה לוותר על חברות בוועד הציוני המרכזי החדש, אך שתי סיבות הביאונו מאוחר יותר לשנות את החלטתינו: ראשית, כי לא יהיה ועד ציוני אמיתי ומאורגן אחרינו, וחמש שנות סבלנו בשרות הוועד עד כה יתבזבזו לחינם. ושנית, חיים וחבריו ינצלו את הוועד הציוני וההשפעה הציונית למען טובות הנאה אישיות, שתוצאותיו יהיו לבסוף דיכוי הציבור היהודי בפרס. כך נהיה אנו אחראים כלפי האל. סיבות אלה הביאו אותנו להיות מוכנים להתנגד להם (לקבוצת החיימים), ולהתגבר עליהם, גם אם נכשל בעסקינו הפרטיים ולא נוכל למצוא לחם למשפחותינו"[29]
כינוס הקונגרס הציוני של יהודי פרס בטהראן דחה את כניסת/חדירת הפלג ה'חיימי' אל שורותיו, ובכך, החריף את העימות בין שני המחנות. תחילתו של הערעור במעמד הוועד הציוני המרכזי בטהראן ניכרת זמן קצר אחר שהתקיים 'קונגרס ציוני פרס בטהראן'. התחזקות קבוצת ה'חיימים' מול תומכיו של ד"ר לוגמאן קיבלה תאוצה תוך זמן קצר. כחודש לאחר סיום הקונגרס, פרסם עיתון 'החיים' הודעה בשם 'ועד חובבי ציון' המדברת על כוונתם להקים ועד ציוני חדש. הסיבה לדבריהם היא: "היות ולוועד הנוכחי אשר נבחר בקונגרס האחרון אין להתייחס שוב בכבוד".[30]
תומכי שמואל חיים בקהילות היהודיות ברחבי פרס היו בדרך כלל אנשים צעירים ואידיאליסטים אשר קיוו כי אחר מאות שנים של סבל אי שוויון חברתי, ונחיתות, תקום אישיות בעלת שיעור קומה ויוזמה , שיהיה בכוחה לתקן ולחזק את מצבה הירוד של הקהילה היהודית בארצם. תומכי שמואל חיים נמנו בדרך כלל על האוכלוסייה המשכילה שבין יהודי הערים המאדאן ואיספאהאן[31].
ה'לוגמנים', תומכי ד"ר לוגמאן באו מקרב הקבוצה המתונה בקהילה, מי שנרתעו מעמדות קיצוניות, אנשים שמרניים באופיים ובהתבטאויותיהם - יהודים מן הערים יזד, כרמאנשאה וקאשאן. תושבי טהראן נמנו רובם ככולם על תומכי ד"ר לוגמאן שהיה בן עירם. היו גם ציונים פעילים אשר ידעו את המתרחש מאחורי הקלעים בתוככי הארגון הציוני המרכזי בטהראן, תמכו מחוסר ברירה בפלג הלוגמאני, זאת מחשש פן פעילותו הבוטה של שמואל חיים תמיט אסון על הציבור היהודי ועל ארגון התנועה הציונית בפרס.
מאורעות חודש ספטמבר 1922, השפיעו על הלכי הרוח בקרב הציבור היהודי בפרס. חוסר האונים של ד"ר לוגמאן, הנציג היהודי בבית הנבחרים הפרסי, והפאסיביות שגילה כאשר סכנת פוגרום ריחפה על הגטו היהודי בעיר, שימשו הוכחה לטענותיהם של מתנגדי ד"ר לוגמאן לאוזלת ידו בנושאי זכויות היהודים.[32]
שמואל חיים זעם על החלטת הארגון הציוני לפסול אותו מהשתתפות כציר בכינוס הקונגרס הציוני של יהודי פרס בטהראן. החלטה זו הביאה להקצנה בהתבטאויותיו, ובטקטיקה שנקט כלפי קבוצת מתנגדיו. עיתון 'החיים', ביטאונו של שמואל חיים יצא בביקורות חריפות בעניין זה תחת הכותרת: "אנחנו וציוני טהראן".[33] שמואל חיים יצא בחריפות נגד כינוי קבוצת תומכיו כחבורה "אנטי ציונית", והביע את עמדותיו נגד דרכי פעילותו של הועד הציוני המרכזי של יהודי פרס. שמואל חיים הטיח בפניהם האשמות על ניצול גרוע של הכספים, ואי הקדשת תשומת לב ומשאבים להצלת יהודים אשר התכוונו להגיע לארץ ישראל. מאותה עת, הבטיח שמואל חיים למסור בעיתונו מידע על מחדלי הארגון הציוני המרכזי. כך היו לו ד"ר לוגמאן וסיעת תומכיו מטרה ישירה לחיצי זעמו. עיתון 'החיים' יצא תכופות בהתקפות חריפות נגדו, כאשר כינה אותו "נציג חסר תועלת" בבית הנבחרים הפרסי, וכמי שארגן את המהומות האחרונות נגד היהודים. במאמרי מערכת האשים שמואל חיים את ד"ר לוגמאן גם בשיתוף פעולה עם הוועד הציוני המרכזי בטהראן ובתוכניות זדוניות לערער את מעמד 'ועד הקהילה' של העיר, שבראשו עמד עזיזוללה בראל, מראשי תומכיו של שמואל חיים. את חברי הוועד הציוני ואת ד"ר לוגמאן כינה: "חבורת שרלטנים, משתפי פעולה עם האנגלים".[34]
הגיבוי החזק שקיבל שמואל חיים מצד גורמים מקורבים אליו מחד גיסא, וגילויי אזלת היד של ד"ר לוגמאן במימושן של זכויות חברתיות של המיעוט היהודי בפרס מאידך גיסא, נתנו בו עוז רוח לצאת בגלוי ובצורה בוטה מול מחנה מתנגדיו.
את המערכה נגד מתנגדיו ניהל שמואל חיים באינטנסיביות רבה, בעזות מצח, ובניגוד לכל הכללים שמקובלים היו עד אז בקרב הקהילה והארגונים היהודיים. שמואל חיים התריס בנושאים הקשורים לשיפור מצבם החוקי של המיעוט היהודי בפרס, זאת במגמה להדגיש את אי המעש של ד"ר לוגמאן במילוי תפקידו בקידום נושא זכויות האזרח של יהודי פרס.[35] בשלבים ראשונים התרכזה תגובתו של שמואל חיים בעיקר בפובליציסטיקה שניהל בדפי עיתונו 'החיים', בו ניסה חיים להעלות על הפרק וגם לתת תשובות למספר בעיות מרכזיות וחשובות עבור המיעוט היהודי שחי בפרס. נושא המפתח לדיון מבחינתו היה, הקיום היהודי כדת נפרדת במדינה לאומית פרסית. שמואל חיים אינו רואה זאת כסתירה להוויית הקיום היהודי. לדעתו, על הציבור היהודי לשמור על ערנות ומעורבות פוליטית, חברתית בדומה לשאר אוכלוסיית המדינה, ויחד עם זאת, עליו לשמור על דתו: "ייתכן ובמדינה מסוימת יתקיימו הרבה זרמים דתיים וכל אחד יעמוד בדתו שלו, אך בעניינים פוליטיים יש צורך בעזרה הדדית והרמוניה מחשבתית, כפסנתר בעל מיתרים רבים. על כן, גם בציבור יש צורך שכל אחד ישמור על אמונתו הדתית. אך באשר לנושאי היום יום במדינה, יש לחיות יחדיו כדי שהמטרה הציבורית (של המיעוט היהודי) תתגשם".[36]
שמואל חיים הרחיב את הדיבור מעל דפי עיתונו, והביע את דעתו בענייני מדיניות פנים וחוץ של הממשל הפרסי. התבטאויותיו ביטאו את דאגתו ושאיפתו לקדם את המדינה שבה חי. כמי שידע עד כמה גדול הפער בין מזרח למערב, וכיהודי שהלאומיות הפרסית חשובה לו, התריע שמואל חיים מפני ניצול משאביה של פרס בידי המדינות הזרות, רוסיה ואנגליה. הוא אף הרחיב את הדיבור בעניין זה, והציע לממשל הפרסי הצעות בענייני מכירת זכויות הנפט שלהן בעתיד.[37] כותרות עיתונו עסקו גם בבעיות ובנושאים שיש להם נגיעה ישירה למיעוט היהודי, כדוגמת הצעת החוק העוסק בנושא איסור הגירה מפרס. הצעה שהועלתה בבית הנבחרים הפרסי.[38], הצעה שהייתה בה משום פגיעה בחופש העלייה של יהודים פרסים לארץ ישראל. שמואל חיים פנה מעל דפי עיתונו אל הממשל הפרסי בבקשה לא לקבל הצעת חוק זו. היו אלה צעדים שעיקר מטרתם הייתה להגדיל את אוכלוסיית המדינה, להרחיב ולחזק את מעגל כלכלתה. הרקע להצעה היה ברור לשמואל חיים, אך ולדברי: "ממשלה הרוצה שאנשיה לא יהגרו, חייבת להכיר בזכויותיהם, לספק עבודה לצעירים משכילים של אותו ציבור, ולהיות ערבה להגנתם".[39]
פעילותו של שמואל חיים זכתה להדים חיוביים רחבים בציבור היהודי. מכתבי תמיכה רבים הגיעו למערכת עיתונו 'החיים'. אופי התבטאויותיו הנמרץ של שמואל חיים מעורר גם את תשומת ליבם של גורמים לא יהודיים, ואלמנטים פרוגרסיביים בציבור הפרסית - גורמים השואפים לקידמה, וחשים אחדות דעים למטרות ולטיעונים שהביע בקולו.[40]
הארגון הפרסי 'קומיטיי אתהאד שארג' ' (הוועד לאיחוד המזרח) פנה באותה עת אל שמואל חיים בבקשה לשתף עימו פעולה. הארגון אף שקל לפרסם את דעותיו של שמואל חיים, כדי להביאם בפני חבריו ותומכיו.
ההסתדרות הציונית המרכזית בפרס עמדה באותה עת לפני משבר, חל דלדול בשורות פעיליה. אחדים מהבולטים מבין פעיליה עזבו את המערכה מסיבות אישיות, ואחרים מראשי הארגון בטהראן ובערים אחרות, החליטו לעלות לארץ ישראל יחד עם בני משפחותיהם. שלמה כהן-צדק, האיש שהיה מעמודי התווך בוועד הציוני המרכזי בטהראן, וכן גם הרב מנחם הלוי, מראשי הפעילים הציוניים בהמאדן, שהיו דמויות מרכזיות בקהילותיהם, עזבו את פרס, ועלו לארץ ישראל.
מחנהו של ד"ר לוגמאן, הלך והתמעט. אך נחושה הייתה עדיין החלטתם של הנותרים, לא להפקיר את התנועה הציונית בידיו של שמואל חיים. אלה המשיכו לראות בד"ר לוגמאן מועמד מטעמם לבית הנבחרים הפרסי, ואף המשיכו לתמוך בו. תמיכה שנבעה בעיקר מחשש מפני אישיותו הדומיננטית והבוטה של שמואל חיים. אישיות שהייתה לדעתם מסוכנת לכלל הציבור היהודי בפרס. לעומתם, הלך ושגשג מחנה ה"חיימים", ותמיכתם במנהיגותו של שמואל חיים הייתה בלתי מסויגת.
מהתכתבויות בין הוועד הציוני המרכזי בטהראן, וההנהלה הציונית בלונדון, ניכרת תחושת הספק, והתרופפות הרוח במחנה ה'לוגמאני', והם צפו את תבוסתם המתקרבת.
שלמה כהן-צדק, נשיא הוועד דאז, הבין היטב את מצב הדברים, פנה באותה תקופה אל המוסדות הציוניים בלונדון לצורך בקשת עזרה ועצה כנגד האיש הסורר: "האם תעזרו לנו בעצתכם על הקשיים הללו, ותעשו צעדים נבונים כדי להקל עולו של חיים משכם הקהילה היהודית?", ובקטע אחרון של מכתבו הוסיף דברים שהם ביטוי לסוף המתקרב ובא: "אנחנו חושבים שזה המכתב האחרון של הוועד המרכזי, תודה לאל שוועד זה החל פועלו מהכרזת בלפור ונחתם באישור המנדט".[41]
תגובת ההנהלה הציונית בלונדון למתרחש בתנועה הציונית בפרס מהווה הוכחה לכך שזו (ההנהלה הציונית בלונדון) כלל לא הייתה מעורה במאבקים ובחילוקי הדעות שהתחוללו בטהראן באותה עת. נראה גם לא הייתה להם כוונה לדרוש ולחקור בנושא. לאחר שהגיעה אל לונדון קריאת האזעקה מצד שלמה כהן-צדק, נשיא הוועד הציוני בטהראן, תשובתם הייתה לאקונית ואדישה בנוסח: "האקזקוטיבה הציונית, שולחת תודתה לוועד הציוני המרכזי אשר עבד עד כה במסירות, ומקבלת בברכה את הוועד החדש".[42]
מכתבי ההתראה החוזרים ונשנים מצד הוועד הציוני המרכזי בטהראן בדבר אי התאמתו של שמואל חיים לראשות הוועד הציוני, אינם זוכים למענה. גם לתאור קשריו המחשידים עם הנציגות הבריטית בפרס, והאשמת שמואל חיים בפעילות בלתי כשרה בתוככי הקהילה היהודית, אין ההנהלה הציונית בלונדון עונה אלא בתשובה פושרת ובהצעה בלתי עניינית: "מספיק להודיע בקרב הציבור היהודי כי חיים אינו קשור יותר עם הנציגות הבריטית, וזה מכבר אינו בעל השפעה בתחום זה".[43]
על רקע הסכסוכים הפנימיים בקרב הוועד הציוני המרכזי של טהראן והתגובות האדישות מצד ההסתדרות הציונית בלונדון, פחתו מאוד ההתכתבויות, והקשרים בין שני הארגונים הלכו והתרופפו.
כאשר הבחינו חברי הפלג ה'לוגמאני' כי אין להם מוצא, והם עומדים לאבד את יתרונם על תומכי הפלג ה'חיימי', ה הוחלט שיש לנער את חוצנם משמואל חיים, ולהוציאו מחוץ לכלל הציבור היהודי. במצוקתם הרבה, פרסמו הודעה רשמית אל הממשלה הפרסית והעם הפרסי, בה התריעו על סכנות הטמונות בהגשת סיוע כלשהו לשמואל חיים. פעילי הוועד הציוני המרכזי הדגישו בהודעתם ששמואל חיים הנו המועמד העשוי להיבחר כנציג היהודים בבית הנבחרים הפרסי. למעשה ביקש הוועד הציוני המרכזי בטהראן להודיע ברבים שארגונם, וכן גם הציבור היהודי בפרס, אינם מקבלים על עצמם את האחריות על התבטאויותיו ומעשיו של שמואל חיים.[44] במעשה פרסומה של ההודעה הניחו חברי הוועד הציוני המרכזי בטהראן כי עומדים הם להציל את ארגונם, ואת הציבור היהודים מאישיותו המסוכנת (לדעתם) של שמואל חיים. למעשה, הודעה זו הייתה אבן נגף ומכשול גורלי בדרכו ובעתידו הפוליטי והאישי של שמואל חיים.
שמואל יחזקאל חיים הנציג היהודי במג'לס הפרסי, ויושב ראש ההסתדרות הציונית המרכזית בטהראן
באמצע שנת 1924 הוכרע הכף, שמואל חיים נבחר לשמש בתפקיד נציג היהודים בבית הנבחרים הפרסי(המג'לס החמישי). חברי הוועד הציוני הקודם, תומכי ד"ר לוגמאן הפסידו במערכה, הוועד החדש נבחר בראשותו של שמואל חיים.[45]
במשך השנה הראשונה לפעילותו של שמואל חיים כיושב ראש ההסתדרות הציונית המרכזית בטהראן, לא התנהל קשר רצוף עם ההסתדרות הציונית בלונדון. גם אם בתקופה זו, ניסתה ההנהלה הציונית בלונדון יותר מתמיד, לעודד את הוועד הציוני החדש להיות בקשר אתה.[46]
מיד עם קבלת הידיעות הראשונות על תוצאות הבחירות להסתדרות הציונית המרכזית בטהראן, דאגה ההנהלה הציונית בלונדון להביע את שביעות רצונה מן האפשרויות לחדש את הפעילות הציונית באיראן. במכתביהם ציינו בקורת רוח רבה את נכונות הוועד החדש להתחיל שוב את הפעילות למען השקל והקרנות הציוניים.[47] באשר למחלוקות שבין הפעילים הציוניים, המשיכה ההסתדרות הציונית בלונדון לנקוט בעמדה בלתי מחייבת ובנסיונות להרגיע את הרוחות, תוך הבעת תקווה לפיוס ורגיעה בעתיד: "יש להצטער על כך שריב פנימי בדבר בחירת נציג (מורשה), יהיה בכוחו לשים לעיל את העבודה הציונית בקהילה כה חשובה כטהראן. ריבים פנימיים אינם מאורע בלתי שכיח גם בארצות אחרות, ובכל זאת אין זה מפריע באופן ניכר את העבודה הציונית. חובה מוטלת על הציונים להעמיד את הציונות מחוץ לכל עסקנות ארצית ורק אז אפשר לקוות לפעילות מתמדת. האקזקוטיבה קראה בשביעות רצון על בחירת הוועד החדש. אין אנו יכולים אלא להביע דעתנו שהוועד החדש ילמד מפי נסיון של השנים האחרונות ויתקן את הצורך תיקון".[48]
לקראת ראשית שנת 1925 החל קילוח דק של התכתבויות מטהראן אל ההסתדרות הציונית בלונדון. במכתבים ראשונים מודיעים חברי הוועד הציוני המרכזי החדש בטהראן על פועלם: "לפני כשנה וחצי הרכבנו את הוועד המרכזי החדש של ההסתדרות הציונית בפרס בנשיאותו של שמואל חיים, נציג חדש של היהודים בבית הנבחרים וחבר ותיק של ההסתדרות הציונית. אנו מכירים באחריות הגדולה והעדינה שנוטלים אנו על עצמינו לאור המצב הכלכלי-חברתי-פוליטי הנורא של יהודי פרס. זאת אנו עושים בשל בטחוננו בעזרתכם המלאה, ותמיכתכם החומרית והרוחנית".[49] את ההפסקה הארוכה בקשרים הם הגדירו בלשון דיפלומטית: "תקופה של חוסר פעילות בשל תנאים מקומיים בלתי מתאימים".[50]
במהלך שנת 1925 הייתה הקהילה היהודית שרויה במידה רבה של חוסר ודאות ואנדרלמוסיה. חילוקי הדעות הפנימיים בציבור היהודי לא פסקו. בנוסף, בצו מטעם השלטונות, חל איסור על התארגנויות ברחבי המדינה. מה שסייע לירידה בהתכנסויות ובפעילות של הארגון הציוני המרכזי בטהראן, ובערים ברחבי המדינה. מסיבות אלה, לא התקיימה פעילות ציונית סדירה כבימי הוועד המרכזי הראשון.[51] הפדרציות הציוניות חדלו לפעול בערים כמו קאשאן, המדאן, כרמאנשאה, רשת, יזד וערי שדה אחרות. על חוסר הסדר והארגון המתמשך בקאשאן וכרמאנשאה דווח: "בשני ערים אלה נוסד סניף ציוני שנים רבות לפני התארגנותנו המחודשת, והיות שלא ידעו הפעילים עוד מתחילה מה תפקידיה של פדרציה ציונית, הם ערבבו את העניינים היהודיים המקומיים [ענייני ועד הקהילה] עם פעילות ציונית, והחזיקו בשני התפקידים, דבר אשר הסתיים באי שביעות רצון ופירוד בקהילה. כך גם קרה שהעבודה הציונית הוזנחה, ושקלים אשר נשלחו מטהראן לפדרציות על ידי הארגון הציוני המרכזי הקודם , נמצאו עתה ללא כל אחראי. בעיר כהמדאן אשר נאספו בה 200 טומאן, אין איש מעביר החשבונות בטיעונים שונים".[52]
בדוחות שנכתבו בידי נציגי הוועד החדש אל לונדון דובר על מחסומים וגורמים נוספים לבלימת התקדמות הפעילות הציונית בפרס: היה זה לדבריהם המשבר הכלכלי שחל בתקופה זו, שגרם לפשיטת רגל של מספר רב של סוחרים בעלי מעמד, והביא לחוסר עניין בנושא הציונות. חוסר המוטיבציה והעניין בפעילות ציונית נבעו לדעת בעלי הדוח גם מהעובדה שהקהילה היהודית הפרסית סובלת עתה באופן כללי ממחסור "בערכי תרבות". גורמים אלה מהווים ערובה לכשלונות, ול"נכאות רוח" בקרב הקהילה. הפתרון למצבם הנוכחי יהיה לדבריהם, הצגת יוזמות חדשות והפצת 'תעמולה' (פירסום). לדבריו על נציגי הארגון להגיע לערים מרכזיות ולערי השדה: "שתי המטרות החשובות לנו עתה הינם, קידום הענין הציוני על ידי סיוע לשליחת נציג לפרובינציות מרווחי כסף שיושמו בבנק, נציג שיגיע לפרובינציות, יסדר חשבונות קודמים, ימכור שקלים, יארגן פדרציות חדשות ויחדש את הישנות, וכן איסוף כתובות של ציונים=[גיוס פעילים]". כמו כן ממליצים על הפצת עיתון בפרסית-יהודית. לדעתם, עיתון יהודי יועיל מאוד ולפי נסיון העבר יעשה חלק חשוב של העבודה. ההמלצה היא לחדש את הפצת עיתון 'החיים'.[53]
חברי הוועד המרכזי החדש בראשות שמואל חיים החלו את עבודתם בתקופה של משבר כלכלי, ושינויים פוליטיים-חברתיים בפרס. אכן ניכר שהם עושים נסיונות לחפש אחר יוזמות ודרכי פעולה חדשים לניהול ענייני הקהילה והתנועה הציונית.
במסכת הקשרים של הארגון הציוני החדש עם המוסדות הציוניים בלונדון ובארץ ישראל, בולטת במיוחד העובדה ששמואל חיים וחבריו לוועד הציוני המרכזי בטהראן ניסו לייצור קשרים לצורך הפצת תודעת איסוף כספים ברחבי פרס עבור מוסדות הקרן הקיימת לישראל, וזאת מה שהוועד המרכזי הראשון לא הצליח לארגן בעבר.[54] בפניות מטעם מוסדות הקרן הקיימת לישראל אל הוועד הציוני המרכזי הקודם העירו בעבר ראשי הקרן בלונדון: "פרס הינה עתה המדינה היחידה שבה היהודים לא תרמו עד כה למען קניית אדמות בארצנו".[55] חברי הוועד המרכזי החדש בראשות שמואל חיים ניסו לתת תנופה לנושא זה, ולהפיח רוח חדשה בעבודת הקרנות. במכתבים אל מוסדות הקרן הקיימת לישראל בירושלים הם מדווחים על חילופי-גברי בהסתדרות הציונית של פרס.[56] הם מספרים גם על המרץ הרב שיש בקרבם למען קידום פעילות הקרן בפרס, ועל יוזמות שעשויות לדעתם להכניס כספים לקופות הקרן הקיימת לישראל, זאת יחד עם הקשיים העומדים בדרכם. היוזמות כללו רעיונות להקרנת סרטי הקרן הקיימת בפני הציבור היהודי בתשלום, סרטים חדשים על "פלשתינה החדשה" אשר יישלחו אליהם על ידי המוסדות. הם גם מוכנים להפיץ בולים, חומרי הסברה, וחוברות של הקרנות, וגם קופות (הקופסא הכחולה) ברחבי הסניפים הציוניים פרס. [57] חילופי מכתבים בין חברי הוועד הציוני המרכזי בטהראן לבין מוסדות הקרן הקיימת לישראל בנושאים שהתרכזו בעיקר בדרכי איסוף כספים עבור הקרן בפרס התנהלו במשך כשנתיים. עיתון 'החיים' התמיד לפרסם מודעות ופירסומים לטובת עידוד תרומות כספיים לקרנות. היוזמה והמרץ הרב שנקטו חברי הוועד המרכזי בטהראן לא זוכים לתשומת לב רצינית, ולהדרכה מצד המוסדות בירושלים. זו הייתה הסיבה שהרעיונות ונסיונות הללו לא זכו לביצוע נאות. עם זאת, יש לציין שזו הייתה אחת מהתקופות הנדירות שבה ספג הציבור היהודי בפרס את המודעות לחשיבותם של רעיונות ומטרות שקבעה לעצמה הקרן הקיימת לישראל בארץ ישראל.
שמואל יחזקאל חיים נבחר לשמש כציר היהודי בבית הנבחרים האיראני, בעת שפרס עמדה על פרשת דרכים חדשה. אחרי יותר ממאה שנות שלטון של שושלת המלוכה הקאג'ארית, תפס את השלטון 'אבי איראן המודרנית". ריזא חאן פאהלווי, איש צבא דומיננטי שעלה לשלטון במגמה להקים בארצו דמוקרטיה קונסטיטוציונית.[58]
בחודש אוקטובר 1925 הדיח המג'לס הפרסי את השאה האחרון של השושלת הקאג'ארית, ובאפריל 1926 הכתיר עצמו ריזא שאה פאהלווי כמלך בארמון גוליסטאן.
חילופי הממשל והשינויים הרבים בתחומי חברה, חוקה וכלכלה הפיחו תקוות חדשות בציבור היהודי בפרס. בעיתונו 'החיים' ביטא זאת שמואל חיים בתקווה גדולה: "אין טעם לדבר כבר על העבר, המצב החדש יביא לקידמה".[59]
מהפכת 1921 בראשותו של ריזא חאן פאהלווי, הייתה שונה מזו של שנת 1906. הראשונה ניסתה להביא עימה חוקה דמוקרטית שמוסדותיה חילוניים, מבלי ההפרדה בין דת למדינה. חוקת 'השארעיה' לא הכילה מוסדות קונסטיטוציוניים, כפי שמהפכת 1906 ניסתה לבצע. על מנת שיתאפשרו שינויים מרחיקי לכת בחברה הפרסית, דאג ריזא חאן פאהלווי בשנת 1921, לדחוק את רגלי אנשי הדת (העולאמא) מן השלטון.[60] כך גברו גם סיכויי המיעוטים הדתיים במדינה לזכות בחופש ובשיוויון רב יותר מכפי שהבטיחה חוקת 1906, ולא הצליחה לקיים.
שמואל חיים, הציר היהודי החדש בבית הנבחרים הפרסי היה ער להתרחשויות ולהזדמנויות החדשות שנפתחו לבני קהילתו עם עליית ריזא חאן פאהלווי, והוא התכוון למצות אותן עד תום.
מסכת היחסים בין שמואל חיים לריזא חאן פאהלווי אינה ידועה במלואה. לפי עדותו של משיח הכימזאדה, דרכיהם של השניים הצטלבו עוד טרם היותם פעילים בזירה הפוליטית. הקשר ביניהם החל בעת ששרתו באותה עת בתפקידים שונים באיזור קאזווין. נראה שהשניים הכירו, ושמרו זה לזה מידה של יראת כבוד מלווה בחשש.[61]
לכבוד טקס הכתרת ריזא חאן פאהלווי, התקבלה אצל המלך גם משלחת מקרב הקהילה היהודית. בראש המשלחת עמד שמואל חיים, יחד עם מספר מנכבדי הקהילה היהודית, סוחרים וצעירים משכילים. בפגישה זו נשא שמואל חיים נאום, בו ייחד את הדיבור על מצבו הנואש של העם הפרסי במאה השנים האחרונות. בדבריו הרעיף דברי שבח רבים על המלך החדש - הציגו כשליח הקידמה, תוך השוואת ריזא שאה לדוד המלך. עיקר בקשתו מן המלך הייתה לכנס את בית הנבחרים הפרסי בהקדם, כדי לקדם את נושא החלפת חוקת המדינה. [62]
על דפי עיתון 'החיים' הרעיף שמואל חיים ברכות על המלך עם הכתרתו, והרחיב את הדיבור על מעלותיו, וגם הוסיף דברים על הנאמנות של בני המיעוט היהודי למלכם: "האם עדיף שיעלה לשלטון בן-מלכים אשר גדל בחיק חמים, או חייל אמיץ אשר עבר את כל שלבי השלטון בסבלנות, משך 37 שנים וידע לעמוד מול כדורי האויב. אנו כעם המעריך פעולותיהם של מלכים קודמים, מוכנים לתת ראשינו למען חיזוק מעמד הממשלה החדשה, ולשיפור המצב הכלכלי של המדינה". [63]
מאז שנבחר שמואל חיים לשמש כציר בבית הנבחרים ועד להכתרת ריזא חאן פאהלווי, נשאו התבטאויותיו אופי מתון ורגוע. גם סערת הרוחות בקרב הפלגים הציוניים בקהילה היהודית ודברי האשם שהטיחו זה בזה, רגעו במידת מה. בעיתונו "החיים" הרבה שמואל חיים לפרסם מידע על פעילויות חברתיות-תרבותיות שנערכו בקהילה: על 'ארגון כורש' ומועדונו הפעיל בתחומי תיאטרון, ספורט ומוסיקה, מועדון העושה חייל בקרב צעירים משכילים בטהראן.[64] כמו כן כתב על ספריית 'מקראת הרצל',[65] ועל הפעילות הרחבה למען 'הקרן הקיימת לישראל', בקרב הציבור היהודי.
שמואל חיים אחז בשני תפקידים מרכזיים בקהילה: היה הציר היהודי בבית הנבחרים הפרסי, וכן גם נשיא הוועד הציוני המרכזי בטהראן. הוא הוזמן לשאת הרצאות במוסדות חינוך, ולציבור היהודי. הרצאותיו נשאו אופי אקטואלי בדרך כלל, והיה בהן גם ניתוח היסטורי-פילוסופי של הנושאים שעמדו על הפרק באותה עת. באוזני שומעיו וקוראי עיתונו,ניסה שמואל חיים להעביר פרקים באזרחות טובה ולסלול דרך לבני הקהילה היהודית להתקיים כגוף אזרחי בעל ייחוד תרבותי-דתי המזדהה עם דתו ולאומיותו המתחדשת בארץ ישראל. מיעוט המסוגל לחיות במדינת לאום איראנית תחת קורת גג אחת עם שכניו הפרסים מוסלמים.[66] כמי שראה בפאסיביות של הנציג היהודי הקודם ד"ר לוגמאן, אבן נגף לשיפור מצב היהודים בפרס, ניסה שמואל חיים לעשות הכל כדי לשפר את מצבם הירוד של אחיו כמיעוט דתי במדינת לאום מוסלמית.[67]
עלייתו של ריזא חאן פאהלווי לשלטון הביאה עמה שינויים רבים בתחומי חברה, כלכלה, מנהל ומשפט, זאת תוך דחיקת רגליהם של אנשי הדת (העולאמא), שמאז ומתמיד לא העניקו לבני המיעוטים הדתיים בפרס זכויות שמעבר לצווי הקוראן.[68]
בתפקידו כנציג היהודים בבית הנבחרים הפרסי, קבע שמואל חיים, לעצמו כמטרה חשובה, לנצל את מעמדם ויכולתם של גופים יהודיים רבי השפעה בעולם לצורך קידום מעמד היהודים בפרס. מוסדות כגון הההסתדרות הציונית העולמית, והארגונים היהודיים בארצות הברית, כדוגמת ארגון 'הג'וינט', היו לדעתו בעלי השפעה משמעותית ליצירת לחץ על הממשל בנושאי קידום מצבם החברתי והחוקתי של היהודים.
זמן קצר אחרי כניסתו לתפקידיו, פנה שמואל חיים אל ההנהלה הציונית העולמית בלונדון ואל ארגונים בארצות הברית בעצומה שסיסמתה "שיוויון והגנה למיעוטים",[69] ובקש מהן להפעיל את השפעתן על הממשל בפרס, עד אשר תקיים הלכה למעשה את עקרונות שיויון הזכויות האזרחיות ליהודים, ולשאר מיעוטים דתיים בארצו. הוא פרט את דרישותיו בנושאי משפט, דת וחברה, ותיאר את מצבם הקשה של היהודים במדינה. עצומות ומכתבים אלה שנכתבו מתוך הכרה מלאה בצדקת המיעוט היהודי, נשלחו בצירוף תיעוד מצולם[70] והיו כצנינים בעיני השלטונות. הפניות הישירות אשר שלח שמואל חיים אל הגופים היהודיים בעולם היו עבור הממשל הפרסי כאות אזהרה מפני אישיותו של שמואל חיים, הנציג היהודי החדש בבית הנבחרים הפרסי, שתוצאותיה לא אחרו להגיע.
מעצרו והוצאתו להורג של שמואל יחזקאל חיים - תגובות הארגון הציוני בלונדון
שמואל יחזקאל חיים נעצר לראשונה לקראת סוף חודש מאי 1926.[71] זמן קצר אחר כך החלו להגיע מטהראן מברקים ומכתבים תכופים בנושא זה אל משרדי ההסתדרות הציונית בלונדון. המידע והמסרים שהתקבלו בלונדון היו בלתי ברורים. הפלג 'הלוגמאני' - האופוזיציוני לחיים, הודיע לגופים הציוניים כי מעצרו של שמואל חיים ארע בשל האשמות אישיות נגדו, ואילו ה'חימיים' - תומכי שמואל חיים, טענו שהמעצר ארע בשל אישיותו הדינמית, והבלתי מתפשרת של מי שניסה לייצג נאמנה את אנשי קהילתו, במסגרת תפקידו כנציג היהודים בבית הנבחרים הפרסי. לדבריהם, שמואל חיים הסתכסך עם ראש המשטרה בטהראן, במהלך שרותו בתפקיד, והעילה למעצרו בידי השלטונות הייתה פנייה ישירה ששלח אל ארגונים יהודיים מחוץ לאיראן, תחת הכותרת "שיוויון והגנה למיעוטים", במטרה לקבל תמיכה מגורמים באירופה וארצות הברית, במלחמתו למען שיויון זכויות למיעוטים בארצו.
הגורמים הנוגעים בדבר בהסתדרות הציונית בלונדון נותרו נבוכים מול שטף המברקים והמכתבים הסותרים שהגיעו לידיהם. ארגונים אלה אשר לא היו מצויים במה שהתרחש באותם ימים בתוככי התנועה הציונית בטהראן, לא ידעו כיצד להתמודדד עם המידע. יש לציין שמאז נבחר שמואל חיים לתפקידו כנשיא ויושב ראש ההסתדרות הציונית בטהראן, חלה מידה של ירידה בהתכתבויות, והקשרים בין המוסדות הציוניים בלונדון לגופים הציוניים בטהראן התרופפו. בתקופה זו הלכה וגברה בפרס אווירת החשש ממעצרים, ופחד מצנזורה מקומית. במכתביהם, נקטו חברי הארגון הציוני במשנה זהירות, ועל מכתבים ששלחו לגופים הציוניים בלונדון חתמו בשם 'ציונים' בלבד, מבלי לרשום את שמותיהם.[72]
כדי לברר את מצב היהודים בפרס, ואת הגורמים למעצרו של שמואל חיים, שלחה ההסתדרות הציונית בלונדון פנייה אל השגרירות הבריטית בטהראן, ובקשה לדעת על המתרחש.
באמצעות ההתכתבויות עם השגרירות הבריטית בטהראן גילו אנשי ההסתדרות הציונית בלונדון נדבך חדש לסבך הסיבות למעצרו של שמואל חיים. לדעת השגריר הבריטי בטהראן ג'. ט. הווארד, היה קשר בין מעצרו של שמואל חיים לימי מערכת הבחירות לבית הנבחרים הפרסי, וכי מעצרו של שמואל חיים היה אקט מתוכנן מראש, בנסיון שעשו השלטונות לנטרל את המועמד שמואל חיים מפעילות, במהלך ימי הבחירות לנציגות היהודית לבית הנבחרים.
שמואל חיים ישב במעצר במשך 17 ימים שהיו סמוכים לבחירות, ועם תום ימי הבחירות שוחרר מן הכלא.
במה שהתרחש באותה עת בקרב ההנהגה היהודית בטהראן היו מעורבים מספר גורמים:
- חברי 'הפלג החיימי', מי שייצגו את עמדת התומכים בשמואל חיים, שעד למעצרו עמד בראשות ההסתדרות הציונית המרכזית בטהראן, ושרת גם כנציג היהודים בבית הנבחרים הפרסי.
- חברי 'הפלג הלוגמאני', הפעילים שהתנגדו למנהיגותו של שמואל חיים, וניסו לעשות הכל כדי לחזק ולגבש את שורותיהם כדי לתפוס מחדש את מקומם בראשות התנועה הציונית, ובנציגות היהודית בבית הנבחרים.
- אנשי ממשל אנטישמיים אשר פעילותו הקיצונית ואופיו הבוטה של שמואל חיים לא נשא חן בעיניהם, ועמדו על המשמר בכוונה מלאה להכשילו', היו גם כן מעורבים בנעשה.
- במרחק גיאוגרפי רב משם, בלונדון, ישבו גם נציגי ההסתדרות הציונית העולמית, הארגון שעיני שני הצדדים המפולגים בקהילת יהודי פרס נשאו אליו את עיניהם, וקוו כי מהם תבוא להם הישועה. נציגי ההסתדרות הציונית בלונדון אמורים היו לשמש גורם מתווך בין שני הגופים הניצים בקהילה היהודית המסוכסכת. נציגים אלה שאולצו לקבל את המידע שזרם אליהם על הנעשה בטהראן ועל מעצרו של שמואל חיים, ולא ידעו כיצד עליהם להגיב. הארגון הציוני בטהראן היה עבורם סוג של 'אגודה ציונית מקומית', זרה ובלתי מוכרת, אי שם בארץ רחוקה, במזרח. למעשה לא היה להם כלל עניין בנקיטת עמדה, ובלקיחת חלק בסבך היחסים המעורערים בין הפלגים הציוניים בפרס.
זמן קצר אחר מעצרו הראשון של שמואל חיים, ובעת שהארגון הציוני המרכזי בטהראן נותר ללא מנהיג, החליטו חברי הקבוצה ה'לוגמאנית' לנקוט יוזמה. הם ראו לנכון לקחת לידיהם את המושכות לניהול הסתדרות הציונית המרכזית בטהראן. לשם כך יזמה הקבוצה ה'לוגמאנית' (באופן חד צדדי) בחירת ועד ציוני חדש[73] בראשותו של ד"ר אלבו נהוראי.[74]
את דבר הקמת הוועד הציוני החדש בטהראן הודיעו אנשי הפלג ה'לוגמאני' למשרדי ההסתדרות הציונית בלונדון באמצעות מברק קצר ומתומצת: "חברים מהימנים וקנאים של הוועד הקודם, ארגנו זה עתה ועד חדש".(75) במברק נוסף שנשלח מטעמם צויין כי זה עתה הסתיימו בטהראן הבחירות למשרת הנציג היהודי בבית הנבחרים הפרסי, וכי כבר נודעו תוצאותיו: "מתוך 835 נציגים בוחרים, הצביעו 792 עבור ד"ר לוגמאן, וזאת, עוד בטרם נספרו קולות הבוחרים בערי הפרובינציה".(76) שני מברקים תכופים אלה יצרו שלל השערות לגבי מהימנות הבחירות.
משיח חכימזאדה, איש כרמאנשאה, אשר הכיר מקרוב את שמואל חיים, היה מעורב במערכת הבחירות בעירו, וידוע היה באותה עת כאחד מהמתנגדים לבחירתו של שמואל חיים. שנים רבות אחר כך העלה את הסברה כי "מתקבל מאוד על הדעת שנערכו זיופים בקלפיות, והוחלפו פתקים, בסיוע השלטונות. אחרת, לא ניתן להסביר את יחסי הקולות. היתרון המשמעותי לד"ר לוגמאן בבחירות אלה, אומר דרשני, זאת בעת שברור היה כי רבים באותם ימים צידדו ב"חיימים".(77)
תלונות שהגישו חברי הפלג 'החיימי' בדבר אמינות הבחירות, ואכיפת חוקי הבחירות בערים שיראז ואיספאהאן, לא נענו. לדבריהם, קלפי הבחירות נתפסו בכוח על ידי ראש המשטרה המקומית, ושונו בהם פתקי ההצבעה בפתקים מוכנים של הפלג 'הלוגמאני'.(78)
חברי הפלג 'החיימי' לא ראו מוצא למצבם, אלא בפנייה אל ההסתדרות הציונית בלונדון, פנייה בה חזרו ובקשו לייזום הקמת גוף - "נציג של צדק", אשר יגיע לפרס לחקור ולבדוק מעצרים והכאות של יהודים חפים מפשע בידי השלטונות. על אותו נציג יוטל גם לעיין בתיקי הבחירות כדי לבחון את ההאשמות בזיוף תוצאות הבחירות, ואף יפגוש מספר רב של עדים מערי שיראז ואיספאהאן שכבר פנו אל הממשל והצהירו כי בבחירות אלה הם נתנו את קולם לבחירתו של שמואל חיים כנציגם לבית הנבחרים.(79)
תומכי הפלג 'החיימי' האמינו כי המאסר הפתאומי של שמואל חיים בפקודת ראש המשטרה בטהראן, התבסס על עלילות והאשמות חסרות שחר. לטענתם, שמואל חיים נעצר כי בתוקף תפקידו כנציג היהודים בבית הנבחרים הפרסי סרב לשתוק מול עיוותי הדין, ומעשי הדיכוי מצד השלטונות כלפי המיעוטים. בכך גם תתאפשר הצלתם של אותם יהודים שנאסרו בהאשמות בדויות.(80)
בעניין מעצרו של שמואל חיים, גם אלבו נהוראי, נשיא הוועד הזמני החדש בטהראן ראה לנכון לפנות אל ההנהלה הציונית בלונדון, וזאת כדי להבהיר ולחזק את גירסת המחנה ה'לוגמאני' לסיבת המעצר של שמואל חיים. במכתבו טען נהוראי באופן חד משמעי, כי המעצר של חיים אינו ביטוי לייחס הממשל הפרסי כלפי המיעוט היהודי. לדבריו, הממשל הפרסי חף מכל כוונות רעות, ודעות קדומות נגד הציונות והיהודים בארצו. ובאשר לשמואל חיים - הוא זה אשר הביא על עצמו את מעצרו, "בעת שתפס בדרכי מרמה את משרת הנציג היהודי בבית הנבחרים, ותפקיד יושב ראש ההסתדרות הציונית של טהראן".(81)
עם תום הבחירות למשרת נציג היהודים בבית הנבחרים הפרסי, שוחרר שמואל חיים מן המעצר. חיים ותומכיו הפנו בתוקף אצבע מאשימה אל הגופים האנטישמיים בממשל הפרסי, ואל ציבור תומכיו של ד"ר לוגמאן, שלדבריהם, עשו יד אחת, כדי לבצע סילופים ושינויים בתוצאות הבחירות, ולצורך זה בלבד החזיקו בו במעצר.(82)
שמואל חיים וחברי סיעתו לא ראו בתהליך המתרחש בפרס אירוע יוצא דופן וחד פעמי של נסיון דיכוי המיעוט היהודי מצד גורמים אנטישמיים רשמיים, אלא המשך למסכת של השפלות נגד הציבור היהודי בפרס.
שלושה חודשים אחר שחרורו ממעצר ראשון, נאסר שמואל חיים שנית והובא אל בית הכלא בטהראן, באשמת תיכנון קשר נגד השאה ושלטונו. חיים הושלח למאסר יחד עם ארבעה יהודים נוספים, ביניהם גם חברו הקרוב, ד"ר אמיר קדמון.(83)
לעזרת שמואל חיים נחלצו חברי סיעתו 'החיימים', שהיו חרדים לגורלו. ברור היה להם כי מאסרו בלתי חוקי וההאשמות נגדו הן חסרות שחר. במאסר הם ראו המשך למסכת של התנקלויות לאיש שהעז ולחם מול השלטונות כדי לבקש למען שוויון זכויות של בני קהילתו בארצם. ברור היה להם כי פסק דינו יתבצע בהליכים בלתי חוקיים, שהרי גם מאסרו בוצע בדרך בלתי כשרה. מבחינתם, פרשה זו היא חזרה על "פרשת דרייפוס" בגרסה הפרסית, וכי על המיעוט היהודי בפרס מעיב ענן אפל של אנטישמיות וקיפוח זכויות - בעת שחייו של שמואל חיים עומדים בסכנה, מרחפת הסכנה על כלל הקהילה היהודית: "אם יעלה בידי שונאי ישראל לבלע את האיש הזה, החף מפשע, אזי תעבור הכוס על כל גדולי היהדות הפרסית, ואז יהיו יהודי פרס למרמס תחת רגלי שונאי ישראל".(84)
מבחינה משפטית היה המאסר של שמואל חיים אקט חריג. על פי הוראות המשטרה, לא ניתנה לאיש הרשות לקרוא בתיקי חקירתו על ההאשמה נגדו. לדברי חברי סיעתו, איימה המשטרה על עורכי דין שמא יציעו הגנה על שמואל חיים. כחודשיים וחצי אחר המאסר של שמואל חיים, שוחררו רוב העצירים האחרים בפרשת הקשר, ורק הוא נותר בבית הכלא בטהראן.
במשך יותר מחמש וחצי שנים המתין שמואל חיים למשפט. אין מידע על ימי המאסר שלו בבית הכלא. בידיעות שעברו מפה לאוזן בקרב אנשי הקהילה היהודית מתקופת ראשית מאסרו, מתקבל הרושם כי בתקופה הראשונה לשהותו בכלא, ניסה שמואל חיים לעמוד על זכויותיו. סופר כי היה בדעתו לכתוב ספר על חייו, ועל דברי ימי העם היהודי. בתקופה הראשונה של מאסרו, הופצו שמועות מעודדות שחיזקו את לבם של תומכיו בקרב הקהילה היהודית., נאמר כי מאסרו של שמואל חיים זמני, וכי אסון לא יבוא עליו. עוד נאמר כי השאה ריזא חאן פאהלווי אוהד יהודים, והממשל הפרסי לא יתן יד לדון את חיים למוות, מפני שהדבר עומד בניגוד למנהגי המוסלמים בפרס, שהם יראים לשפוך דם יהודי.(85)
גם לדברי משיח חכימזאדה, "ריזא חאן פאהלווי הכיר היטב את שמואל חיים, גם במסגרת פעילותו הפוליטית בטהראן, ויחסו אליו היה יחס של יראה המהולה בהערכה לאישיותו של חיים. נאמר אף שבנסיבות אחדות אמר ריזא שאה למקורביו שיש "לשחרר את שמואל חיים מהכלא".(ראה שם הערה מספר 77)
לא כך סברו תומכיו ומקורביו של שמואל חיים. כבר בימי מערכת הבחירות לבית הנבחרים הפרסי, בעת ששמואל חיים נעצר לראשונה, נזדעקו תומכי חיים בקרב הקהילה היהודית, ובקשו לעורר את תשומת ליבם של הגופים היהודיים בעולם. ההנהלה הציונית בלונדון קיבלה מספר מכתבים בדבר מצבם הפוליטי הדחוק של יהודי פרס, ועל דבר האנטישמיות השוררת בקרב גורמים רשמיים בממשל. כבר אז התבקשו הארגונים הציוניים לשלוח נציגים לארץ זו כדי לברר את מצבם האזרחי והדתי.
מיד עם שיחרורו ממעצר ראשון, הזדרז שמואל חיים עצמו לעורר את הגופים הציוניים למתרחש בקהילתו, שלח מכתבים, והרחיב את הדיבור על הרקע והסיבות שהביאו למעצרו . פניות אלה היו בבחינת קריאה דחופה לעזרה, והבעת חרדה לעתיד.
עם קבלת הידיעה על מאסרו השני של שמואל חיים והאשמתו בקשירת קשר נגד השאה, התרבו המכתבים מטעם גורמים תומכי שמואל חיים בקהילה היהודית בפרס ומחוצה לה, שקראו לעשות הכל להצלת חייו של חיים.(86) בבקשות הובעה דאגה רבה בשל חומרת כתב האשמה. והבקשות חוזרות: "עשו מאמצים דרך שגרירים בריטיים ואמריקאים בפרס להצילו...יהיה מועיל מאוד לדעתינו אם תועבר הודעה בנושא זה על ידי ועדת החוץ של הג'וינט אל המלך. מיסרו בבקשה לג'וינט על כל הנושאים שכתבנו לכם לפנים".(87)
עד אז לא הייתה ההנהלה הציונית בלונדון מעודכנת באשר למתרחש בפרס. אמנם נשלחו אליה מכתבים בנושא זה, אך הם לא העמיקו לחקור בהם, ולא שלחו שליח או נציג כדי לברר את הנעשה שם מקרוב. מאותה עת ניסו חברי ההנהלה הציונית להתחיל ללמוד על ההתרחשויות על פי מערכת ההתכתבויות שהייתה מצוייה כבר בתיקיהם. רק אז למדו את דעותיהם של מתנגדי חיים ותומכי חיים, וליקטו פרטים על הסכסוכים הפנימיים בתוך הקהילה היהודית. בדרך זו התכוונו גם ללמוד לדעת על אישיותו של שמואל חיים, האיש שעליו התבקשו להגן בדחיפות. להבהרות נוספות פנתה ההנהלה הציונית בלונדון, במכתבים לאישים שהיו לדעתה מקורבים, ומצויים בפרטי העניינים. גם עתה כאשר החרב הייתה מונחת על צווארו של שמואל חיים, הם המשיכו לחפש הבהרות על הנסיבות למעצרו של שמואל חיים ועל אישיותו, מבלי לנקוט בצעדים מעשיים.
לקבלת עצה ומידע בעניין פנתה ההנהלה הציונית בלונדון גם אל משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי. כך היה שגם העניין המאוחר שהחל לגלות הארגון הציוני בלונדון במאסרו של שמואל חיים, דעך מיד אחרי שהגיע לידם מכתב תשובה ממשרד החוץ הבריטי, בו נאמר : "...כל התערבות בעניינו (של שמואל חיים), תביא לדעות קדומות במקרה זה".(88) כלומר, יש לחדול לגלות עמדה בנושא מאסרו של שמואל חיים.
חברי ההנהלה הציונית בראשות ליאונרד שטיין מיהרו לאמץ גישה זו. מאותה עת בקשה ההנהלה הציונית בלונדון להרגיע את הרוחות בקרב כל הגורמים שפנו אליה בבקשות לפעול למען שמואל חיים, ואת זאת גם הודיעה להסתדרות הציונית בפרס, כשהיא מדגישה שכל התערבות מצידה בעניינו של שמואל חיים תגרום נזק.
פניות מטעם לוסיאן וולף, איש הג'וינט(89) וד"ר ו. ג'קובסון(90) נציג הארגון הציוני בחבר הלאומים בג'נבה אל ליאונרד שטיין נענו ברוח דומה.
כך ארע שלא נעשה דבר מטעם ההסתדרות הציונית בלונדון בנושא מאסר שמואל חיים, ואף הגורמים היהודיים אשר בתחילת הדרך ניסו להתעניין ולפעול למען חיים, אמצו את העמדה הפאסיבית. כל זאת, בלי לחקור לעומקו של עניין, ותוך אשלייה שההנהלה הציונית בסיוע הדיפלומטים הבריטים פועלים מאחורי הקלעים בנושא .
למעיין בהתכתבויות בין תומכי שמואל חיים בטהראן, לליאונרד שטיין, ובין ארגונים כמו ה'ג'וינט', ה'אליאנס', ונציג הארגון הציוני בחבר הלאומים אל ליאונרד שטיין, ברור כי היה זה ליאונרד שטיין מי שקבע את המדיניות ובלם את המהלכים בעניינו של שמואל חיים. (91) מחילופי הדברים בין הגורמים המעורבים, מסתבר שכל אותה עת לא ננקטה כל יוזמה למען שחרורו של שמואל חיים. אומצה החלטתו של ליאונרד שטיין להשאיר את הנושא לטיפולם של הדיפלומטים הבריטיים, מבלי שהארגון הציוני בלונדון, יעקוב אחר הנעשה בעניין הצלת חייו של שמואל חיים.
בעת ששמואל חיים ותומכיו בטהראן ראו בארגון הציוני בלונדון מבצר, וסמכו על החסינות שמעניקה לו עצם השתייכותו לארגון בתפקיד יושב ראש ההסתדרות הציונית בטהראן, ובא כוח הארגון בלונדון לענייני העלייה בפרס, בקשו חברי ההסתדרות הציונית בלונדון להתנער מכל אחריות כלפי ה'אסיר מטהראן'. גם את מכתב המינוי שהעניקו בעבר לשמואל חיים כנציגם לענייני עלייה בפרס, ביטלו אנשי הארגון בלונדון בהינף קולמוס: "בנושא מינויו של שמואל חיים כנציג לעניני עליה שלנו בפרס, עליו כתבתי לכם מספר מכתבים, עתה, בשל מעצרו של הנ"ל נראה לנו שיש לבטל את מועמדותו, ועולה השאלה בדבר מידת התאמתו למשרה שלה מינינו אותו".(92)
אחרי שנאסר שמואל חיים, הייתה עיקר דאגתם של אנשי הארגון הציוני בלונדון נתונה לנסיונות של חידוש קשרים סדירים עם הוועד החדש בראשות ה'לוגמאנים' שהוקם בטהראן, וחידושן של הפדרציות הציוניות בערי פרס. הקשרים שיצרה ההסתדרות הציונית בלונדון עם הוועד הציוני החדש בטהראן, מילאו את החלל ואת אי הבהירות שנוצרה בקהילה היהודית בפרס, אשר נותרה ללא מנהיג אחר המאסר של שמואל חיים. קשרים חדשים אלה אף חסכו מההנהלה הציונית בלונדון את העיסוק המטריד בעניינו של שמואל חיים שנשכח בכלא בלי משפט. גם חברי הוועד המרכזי החדש בטהראן יצאו נשכרים מגישה זו, ושיתפו פעולה באופן מלא עם ההנהלה הציונית בלונדון.
כדי למהר ולבסס את מעמדם, המליצו חברי הוועד החדש על הצורך בבחירתו של נציג חדש לענייני עלייה בארצם - מחליף וממלא מקום בפועל לשמואל חיים, נבחר מירזה אקא חיים משיח, שמונה לנהל את הקשרים בין הוועד המרכזי בטהראן מול הארגון הציוני בלונדון.(93)
תומכי שמואל חיים בטהראן לא היו מעורבים בעניין חידוש פעילותה של ההסתדרות הציונית בטהראן. מאמציהם באותה עת היו מרוכזים בנסיונות שיכנוע של גורמים וארגונים שונים בעולם למען הצלת ראשו של שמואל חיים. כאשר חשו תומכי שמואל חיים כי לא חלה התקדמות בענייניו, פנו במכתב ישיר אל ההסתדרות הציונית בלונדון והדגישו כי מבחינתם, שמואל חיים ממשיך להיות המנהיג, וראש הארגון הציוני של ארצם. במכתב זה הם גם דאגו להבהיר עד כמה תולים הם את יהבם להצלת שמואל חיים בארגון הציוני היושב בלונדון.(94)
כאשר בוששה העזרה להגיע, העלו תומכיו של שמואל חיים השערות חדשות. מאחר שסבורים היו כי הארגון הציוני בלונדון עושה הכל למען שחרורו של חיים, עלתה הסברה כי הבריטים הם אלה המתנגדים לשחרורו של שמואל חיים(95), שהרי חבריו היהודים של חיים למעצר, שוחררו זה מכבר! יש לציין שהשערות אלה הוכחשו על ידי ליאונרד שטיין.(96)
דבר נסיונות הארגון הציוני בראשותו של ליאונרד שטיין, להשתיק את הפרשה, ולנער את אחריותם משמואל חיים, לא הגיע לאוזני תומכיו של שמואל חיים בטהראן! ברוב אמונם בארגון הציוני בלונדון, לא עלה על דעתם של תומכי שמואל חיים, כי עורקי הפעילות למען שחרור מנהיגם הכלוא, הסתיידו כבר בראשית הדרך.
בעוד שבהנהלת הארגון הציוני בלונדון ניסה ליאונרד שטיין להשתיק את הדיה של כל יוזמת התערבות בעניינו של שמואל חיים, עלתה בירושלים יוזמה חדשה מטעם 'קרן היסוד' . יוזמה אותה הביאה לידיעת אנשי הקרן הקיימת לישראל, ולהנהלת ההסתדרות הציונית בלונדון. 'קרן היסוד' בקשה לשלוח מטעמה נציג רשמי לבדיקת מצב יהודי פרס: "שליח אשר ינסה לפתור בעיות ולעמוד על מצב יהודיה".(97)
תשובה תומכת של ההסתדרות הציונית בלונדון ביוזמה, לא אחרה להגיע: "אנו מבחינים זה זמן רב בצורך לשלוח שליח לחקור את מצבם המעורפל של יהודי פרס, אך, מצאנו קשיים רבים עד כה בביצוע התכנית. לפיכך, לא התכוונו עתה לבצע התכנית...נשמח אם תשלחו שליח מקרן היסוד לשליחות זו".(98)
ביוזמת 'קרן היסוד' לא דובר כלל על פעילות השליח מטעמה למען עניינו של שמואל חיים, אלא על הכוונה לעמוד מקרוב על המתרחש בקהילות היהודיות ברחבי פרס.
בהתכתבויותיה עם 'קרן היסוד', לא הזכירה ההסתדרות הציונית בלונדון את שמו של הנציג היהודי היושב בבית הכלא בטהראן. גורלו של שמואל חיים לא עמד על הפרק. נראה כי התמיכה ביוזמת 'קרן היסוד' והעניין בקהילה היהודית בפרס באו כדי לצאת לידי חובה.
את ידיעותיה וסקרנותה בנעשה בטהראן, השלימה ההסתדרות הציונית בלונדון בפניות מזדמנות לאישים שהיו מעורבים בענייני הקהילה בפרס ומחוצה לה(99), ובעדויות שגבתה מיהודים אשר הגיעו מטהראן ללונדון, לצורך עסקים למשל.(100) התעניינות זו באה בדרך כלל כדי להביע עמדה עקרונית שביסודה עומדת החשיבות של ניצול כל אפשרות של פעילות להאדרת הציונות בקרב הציבור היהודי בפרס: "יהיה זה חטא לו הזנחנו את שדה הפעולה הציוני בפרס".(101) כך במכתביהם של אנשי ההנהלה הציונית בלונדון. לא דובר על מצבו של שמואל חיים, אשר באותם ימים מלאה יותר משנה למאסרו.
שלמה (סולימאן) כהן-צדק, שהיה יושב ראש הארגון הציוני המרכזי הראשון בפרס, ומעורה בנעשה בקהילה היהודית הפרסית, ישב בירושלים באותה עת, ובחן את פרשת שמואל חיים כמי שלא היו לו אינטרסים אישיים במצב. בפנייה אל הנהלת ההסתדרות הציונית בלונדון יצא כהן-צדק בביקורת קשה, ובדברי תוכחה למי שישבו מן הצד ולא נקפו אצבע להצלת חייו של שמואל חיים. בכל מאודו האמין כי שמואל חיים יושב בכלא על לא עוול בכפו, ואף סבר ששחרורו של שמואל חיים יכול לתרום לגיבושה של הקהילה היהודית בפרס, ולהאדרת פועלה של התנועה הציונות בה. את דבריו הביע באופן שלא השתמע לשתי פנים: "... המצאותו של חיים זה שנתיים בכלא היא חרפה לכל היהדות הפרסית שהוא היה בא כוחם בפרלמנט. כנייטראלי בענייני הקהילה ובשם מאות העולים הנמצאים איתנו (בארץ-ישראל), פונים אנו אליכם בבקשה לעשות הנחוץ לפנות למשרד החוץ, ולציר הבריטי בפרס. שהלה ישתדל באופן ידידותי לשחרר האומלל הזה היושב על לא עוול בכפו. כאות תודה על הצלתכם אותו, יקדיש חיים ממרצו להפרחת התנועה ושגשוגה. גדולי התורה והמוני העם יעריכו התנועה הציונית ויסתפחו אליה".(102)
לא כך סברה הנהלת ההסתדרות הציונית בלונדון, במדיניות שנקטה להצלת חייו של שמואל חיים. ההנהלה בראשותו של ליאונרד שטיין, העדיפה לא להתערב בנושא שחרורו של שמואל חיים, והשאירה את גורלו של חיים ואת העיסוק בסבך ענייני התנועה הציונית בפרס בידיהם של שליחים מזדמנים שניקרו בדרכה באקראי, ובשיגור פניות והתכתבויות ללא תכלית.
מדיניות של ניכור ואדישות כלפי ארגון ציוני מסוכסך, שנוהל אי שם הרחק במזרח, ואמתלות של הפעלת 'דיפלומטיה חשאית' כביכול, דחו והשכיחו את מידת הדחיפות שנחוצה הייתה בטיפול בפרשת שמואל חיים. ההנהלה הציונית בראשותו של ליאונרד שטיין כשלה בתפקידה, ולא עמדה באמון שבו זכתה מצד תומכי שמואל חיים בפרס, להצלת חיי מנהיגם.
המשך הפרק בהכנה!
הערות:
* הפרק מסתמך על מחקרה של נינה שפרינגר-אהרוני בנושא דמותו ופועלו של שמואל יחזקאל חיים כמשתקף מדוחות ומסמכים בתיקי הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ועל דפי עיתונו של שמואל חיים, 'החיים' (לא פורסם).
[1] שמואל יחזקאל חיים נקרא בפי יהודי פרס מוסייה שמואל יחזקאל חיים - monsieur Samuel Haÿm. התואר מוסייה ניתן בדרך כלל למורי צרפתית בבית ספר 'אליאנס'. שמואל חיים לימד ב'אליאנס' במשך תקופה קצרה. עם פרסום מאמרו של מאיר ששון בכתב העת "פעמים", כתב חוקר יהודי כרמאנשאה, אברהם כהן מכתב אל המערכת "בתגובה", בו הגיב לתואר 'אפנדי', אותו ייחס מאיר ששון לשמואל יחזקאל חיים בכותרת מאמרו:
מאיר ששון, 'פרשת שמואל יחזקאל חיים אפנדי, נציג היהודים במג'לס האיראני: דמות שנויה במחלוקת', פעמים 118 (2009), עמ' 123-79.
.http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsArticles/118_meir_sason3.pdf
[2] לדברי המרואיינים משיח הכימזאדה ואליהו פירנזאר שמואל חיים היה יליד 1891, ואילו במכתבים אל ההסתדרות הציונית בלונדון נכתב שהיה יליד שנת 1888. ר' הארכיון הציוני המרכזי, תיק Z4-2004, מכתב מתאריך 22/8/22
[3] שיחה עם מר אליהו פירנזר, יליד כרמאנשאה (1988-1898). על דמותו של שמואל יחזקאל חיים.
[4] ר' הארכיון הציוני המרכזי, תיקי ברלין/פרס, מכתב מתאריך 10/6/14: שמואל יחזקאל חיים אל 'חברת מבשרת ציון' בפריז.
[5] שלמה (סולימאן) כהן-צדק 1891- 1964 יו"ר ההסתדרות נציונית הראשונה בפרס עד שנת 1922. בסוף שנה זו עלה לא"י, התישב בירושלים, מאוחר יותר אחר פשיטת רגל חזר שוב לטהראן. על תולדות חייו ראה, א.צ.מ. תיק S25-9316, .
6 עזיזוללה נעים 1889- 1946 מוצאו מדמאוונד, פעיל בהסתדרות הציונית הראשונה בטהראן, עורך עיתון "הגאולה", בטאון ההסתדרות הציונית בטהראן. פרסם חוברת "תולדות התנועה הציונית",טהראן, 1920 . עם ירידת ההסתדרות הציונית הראשונה יצא לפריס ועסק במסחר, בשנת 1931 חזר שוב לטהראן.
[7] ד"ר איוב לוגמאן,יליד קאשאן 1954-1882 רופא במקצועו. נבחר בשנת 1916 ושרת ארבע קדנציות כנציג יהודי פרס בבית הנבחרים.
[8] ) עיתון 'החיים' יצא לאור בשנים 1926-22. גליונות העיתון מכילים מדורים: מאמרי מערכת, קטעים בהיסטוריה ובסוציולוגיה של האנושות. חדשות ההסתדרות הציונית העולמית, חדשות מא"י, חדשות העולם, פרקי היסטוריה יהודית, אזרחות, סקירת עיתונות חוץ, חדשות הקהילה היהודית בפרס, חדשות פנים וחוץ בפרס, מכתבים למערכת (מקור: ספריית מכון יד בן-צבי, ירושלים).
[9] ר' 'החיים' מס' 2, סיון תרפ"ב: תלונת יהודי שיראז. פנית שמואל חיים אל יו"ר הפרלמנט בנושא תשובת משרד הפנים למכתב.
ר' 'החיים' מס' 4, תמוז תרפ"ב: מכתב יהודי סננדאג', ופניית שמואל חיים לממשל.
ר' 'החיים' מס' 10, אב תרפ"ב, מכתב מקהילת דמאוונד.
[10] ר' 'החיים' עיתון מס' 4, תמוז תרפ"ב
[11] סולימאן חיים, משורר ואיש רוח פעיל בקרב הצעירים במועדון 'כורש' בטהראן. ר' עיתון "החיים" מס' י"ג.
[12] עזיזוללה בראל יו"ר ועד הקהילה, בשנת 1921 שימש תקופה מסוימת עורך עיתון 'הגאולה'. ר' חביב לוי, 'תאריכ-א יהודי- אי איראן', דפוס ברוכים, 1956-60עמ' 922 ( Lavī Ḥabīb, ,Tārīkh-i Yahūd-i Īrān)
[13] ר' הארכיון הציוני המרכזי ( א.צ.מ.) תיקים Z4-2004, Z4-2341.
[14] ר' שם מכתבו של שמואל חיים. א.צ.מ. תיקי ברלין, כרמאנשאה, 4 ביוני 1914
[15] ד"ר אלבו נהוראי ודוד מורדי וכהן שוחט היו בין המתפטרים. כדי למנוע פירוד ולמען איחוד שרידי הסניף הציוני בטהראן, נועד הוועד המרכזי בחודש חשון תרפ"ב בישיבה אשר בחרה בהנהלה החדשה לוועד הציוני המרכזי בטהראן. נכללו בו : שלמה כהן-צדק כיו"ר, ד"ר חביב לוי - סגן יו"ר, מוסה סלים כמבקר כללי, מירזא אקא חאן כמזכיר, יוסף בן-לוי כאחראי על המזכירות, מאיר הלימי כגזבר. ועוד עשרים וארבעה חברים נוספים כיועצים. ר' لؤي حبيب, تاريخ يهود ايران, تأليف, بروخيم،1960-1956 (חביב לוי, 'תאריכ-א יהודי- אי איראן', דפוס ברוכים,
1960-1956 ) Lavī Ḥabīb, ,Tārīkh-i Yahūd-i Īrān
ר' תקציר הספר באנגלית:
Comprehensive history of the Jews of Iran (the outset of the diaspora)
by Ḥabīb Lavī; Hooshang Ebrami, Costa Mesa, Calif. Mazda Publishers 1999
[16] לפי עדות משיח הכימזאדה 1985-1898 מכרמאנשאה, אשר שהה באותה עת בבגדאד, בשל מחלת כולירע שפשטה באיזור, נסגרו הגבולות והפעילים לא הורשו לצאת מבגדאד באותם ימים. הם שהו מס' ימים נוספים בבגדאד ומשלא נפתחו הגבולות חזרו מצוידים בתרופות לטהראן.
[17] ר' עיתון "הגאולה" כ' אדר תרפ"ב.
[18] לפי עדותו של משיח הכימזאדה 1985-1898 מכרמאנשאה, אשר שהה באותה עת בבגדאד, בשל מחלת כולירע שפשטה באיזור, נסגרו הגבולות והפעילים לא הורשו לצאת מבגדאד באותם ימים. הם שהו מס' ימים נוספים בבגדאד ומשלא נפתחו הגבולות חזרו מצוידים בתרופות לטהראן.
[19] ראה עיתון "החיים" מס' 9, אב תרפ"ב.
[20] ביטוי לחששותיהם של נציגי הוועד הציוני אפשר למצוא בדבריו של סגן יו"ר הוועד דאז חביב לוי, בספרו שם ע' 940: "יהודי העולם לאחר מאות שנים הגיעו למסקנה המרה כי כל טעות או מעשה מעורר חשד שייעשה ע"י יהודי ישאו בו בסופו של דבר האחריות כל היהודים, ויורע להם...היה ברור לוועד הציוני כי איש זה אינו פועל לטובת הציבור היהודי ואין הועד שתמיד נמנע מהתערבות בנושאים פוליטיים, יכול לקבלו לנשיאות".
[21] דברים שאמר משיח הכימזאדה, בשיחה עם המחברת, בעת ששהה בביקור אצל בתו מארי צאדקי בישראל, ביולי 1979.
[22] ר' שם חביב לוי שם עמ' 938.
[23] בביטאונו 'החיים' תקף שמואל חיים את החברה האנגלית Standart Oil , ותמך במתן זכויות הנפט הפרסי לחברת Singer האמריקאית. ראה "החיים" מס' 4, תמוז תרפ"ב.
[24] ר' א.צ.מ. תיק מס' Z4-2004 מכתב 21/8/22
[25] ר' א.צ.מ. תיק מס' Z4-2004 מכתב 31/8/22
[26] לפי חביב לוי במקומו נבחר ראהים הארוניאן.
[27] הקונגרס הציוני הראשון של ההסתדרות הציונית בפרס בחר בוועד חדש בשל השינויים שחלו בצוות הפעילים בוועד הקודם. המגמה הייתה להביא לרענון וחידוש הפעילות הציונית, זאת עקב חילוקי דעות ומריבות, שגרמו להתרופפה הפעילות הציונית מאז חודש ניסן תרפ"ב. מספר חודשים אחר כך החל הוועד בפעילות מחודשת: בבתי הכנסת הודיעו על חידוש הפעילות הציונית בטהראן, נערכו הרצאות, וגם נכתבו חוזרים אל ערי הפרובינציה. ראה א.צ.מ. תיק Z4-2341 מכתב מתאריך 23/1/24 (דוח על הפעילות הציונית בפרס).
[28] הרכב הוועד החדש: מירזה מוסא שוחט כנשיא, ד"ר אלבו נהוראי כסגן נשיא, מירזה רוחואללה חאן כהן כמזכיר, שוקרואללה חאן רבאני כמבקר, עניאטוללה חאן ספיר כפנקסן, אשר אליצפן כקופאי, חאג'י ראהים כהן כממונה על החותם. חנניה מלמד, ד"ר מורטזה חאן מעלם, מוסיה לאזאר, מוסא חאן סאלים, מנשה רוכסר, נהוראי ברוכים, סולימאן טורבאטי, סולימאן ישר, חביבאללה חאן כיועצים.
[29] ר' א.צ.מ. תיק Z4-2004 מכתב 31/8/22.
[30] ר' 'החיים' מס' 18, ט' חשון תרפ"ג.
[31] ר' חביב לוי ע' 945, שם צוין שהאוכלוסייה אשר תמכה בשמואל חיים ראתה בכך מטרה מקודשת. זאת מבלי להכיר מקרוב את דעותיו האישיות של חיים, ועל דבר המחלוקות בקרב הארגון הציוני בטהראן.
[32] בשבוע של ה-4 בספטמבר 1922 ריחפה על יהודי טהראן סכנת פוגרום, החלו התפרצויות של המון מוסת אל עבר הגטו היהודי בטהראן. רק ביום השלישי למאורעות, אחר התערבותו של הרב יוסף קורנפלד, שגריר ארצות הברית בפרס, ופנייתו אל שר המלחמה דאז (ריזא חאן פאהלווי), בקריאה להפסקת הפוגרום, שלחו השלטונות מספר גדול של פרשים ששמו קץ להתנפלויות.
[33] ר' עיתון 'החיים' מס' 13, כ"ד אלול תרפ"ב, שם ציין שמואל חיים כי בעוד ד"ר לוגמאן הזניח את ענייני שוויון הזכויות ליהודים, נאם אחד מהצירים (שאה זאדה סולימאן ריזה) בבית הנבחרים הפרסי "למען שמירת זכויות המיעוטים", ועמד על הצורך בשוויון כלל אזרחי המדינה בפני החוק.
[34] ר' עיתון 'החיים' בגליון 13, אלול תרפ"ב, י"ז ב' חשון תרפ"ג, פרסום מאמרים ושירה סאטירית על ד"ר לוגמאן בתפקידו כחבר בית הנבחרים הפרסי ונציג היהודים. בתי השיר לעגניים ומלאי האשמות, וכינויי גנאי רבים: שרלטן, אוכל לחם חסד, ונציג טיפש.
[35] ר' עיתון 'החיים' מס' 13, כ"ד אלול תרפ"ב, בעוד ד"ר לוגמאן הזניח את עניני שוויון זכויות היהודים, מציין שמואל חיים כי בבית הנבחרים הפרסי נאם אחד מהצירים (שאה זאדה סולימאן ריזה) "למען שמירת זכויות המיעוטים", ועמד על הצורך בשיויון כלל אזרחי המדינה בפני החוק.
[36] ראה עיתון "החיים" מס' 28, אייר תרפ"ג.
[37] ר' עיתון "החיים" מס' 4, תמוז תרפ"ב.
[38] ר' עיתון "החיים" מס' 22, כסליו תרפ"ג.
[39] ר' עיתון "החיים" מס' 19, י"ח חשון תרפ"ג.
[40] ראה עיתון "החיים" מס' 24, טבת תרפ"ג.
[41] ראה תיק מס' 31/8/22 , Z4-2004 ארכיון ציוני מרכזי.
[42] ראה התיק הנ"ל מכתב 18/9/22
[43] ר' התיק הנ"ל מכתב 11/10/22
[45] ר' תיק מס'Z4-2341 , מכתב מתאריך 10/1/25 בארכיון הציוני המרכזי. שמות חברי הועד המרכזי ותפקידם: שמואל חיים - נשיא, ש.רוכסר י.אבישור - סגן נשיא, מ.כהן-שוחט א. ספיר - מזכיר, מ.נאמן - שומר חותם, ח.רבני - מנהל חשבונות, א.אליצפן - קופאי, מ.רוכסר - ארכיון, א.בר משה - סגן מזכיר, ח.מאיר - יועץ.
[46] ר' א.צ.מ. תיקZ4-2341 , מכתבים 14/1/26, 17/3/26, 26/10/24
[47] ר' תיק Z4-2341 מכתב 24/3/24
[48] ר' תיק Z4-2341 , מכתב 24/3/24
[49] ר' תיק Z4-2341 , מכתב 10/1/25
[50] ר' תיק Z4-2004 מכתב 15/4/26
[51] ר' התיק הנ"ל
[52] ר' תיק Z4-2341 מכתב 15/4/26
[53] ביטאונו של שמואל חיים הפסיק את הופעתו בשל חוסר תקציב. במכתב הנ"ל מופנית בקשה לארגון הציוני בלונדון לתמוך בעיתון ולהעמידו על רגליו.
[54] תיקי קק"ל 26/3/22 KKL5-705 א.צ.מ.
[55] ר' תיק KKL5-705 מכתב 30/10/23. על פי עדותו של ש. כהן-צדק בעת החגיגה הגדולה שנערכה לכבוד קבלת המנדט על ארץ ישראל נאספו 40 טומאן. זו הייתה לדבריו מחווה חד פעמית הגדולה ביותר לאיסוף כספים עבור הקרן הקיימת לישראל.
[56] ראה תיקי קק"ל 7/5/25 KKL5-705. הפעילים מסבירים כי בשל השינויים בוועד הציוני החדש, איבד הארגון את כל קרנותיו...אין לו כספים אפילו כדי לפרוע את הוצאות פעילותו השוטפת.
[57] הקק"ל מקבל בברכה רעיונות ויוזמות אלה, אך ביצוען נעשה בצורה מסורבלת. יהודי פרס מקבלים את החומר שנתיים ימים מאז שהעלו את רעיון משלוח הסרטים לפרס. נכתב על קבלת הסרטים בתאריך 29/5/27
[58] George Lenczowski, IRAN Under The Pahlavis ,University Stanford, 1978, p 98
[59] ר' עיתון 'החיים' מס' 12, חשוון תרפ"ו.
[60] ר' שם Lenczowski, p89.
[61] ר' הערת שוליים מספר 21
[62] נוסח הנאום, ר' עיתון "החיים" מס' 13 חשוון תרפ"ו.
[63] עיתון "החיים" מס' 15, י"ח תשרי תרפ"ב.
[64] 'ארגון כורש' הוקם על ידי צעירים משכילים בעלי מטרות מוגדרות ואף קיבל הכרה על ידי משרד התרבות האיראני. מגמתו הבסיסית הייתה לשפר את מצבם התרבותי של היהודים בארצם. הארגון רכש מבנה למועדון במרכז טהראן (רח' לאלזאר) והתכוון לפתוח סניפים בקהילות נוספות. הפעילים החשובים והרוח החיה בארגון היו סולימאן חיים (סופר), וחביב לוי.
[65] ) 'מקראת הרצל' הייתה ספרייה שהוקמה על ידי מספר צעירים יהודים, בכספם הפרטי. במודעות שפורסמו בעיתון 'החיים' מבקשים צעירים אלה מן הציבור היהודי לבוא לעזרת הספרייה בתרומות, במשלוח עיתונים, ספרים ודברי דפוס. קבוצת הצעירים פונה גם בבקשת עזרה למספר יהודים בעלי ממון.
[66] כנציג היהודים בבית הנבחרים הפרסי, פנה שמואל חיים אל אחיו יהודי איראן בהצעה לא לצאת לבלוי בטיולי 'סיזדה בדר' (מנהג יהודי פרס לצאת אל חיק הטבע ביום האחרון של חול המועד פסח) כי באותה שנה התאחד צום הרמאדן עם יום זה. זאת כדי לשמור על רגשות שכניהם המוסלמים. שמואל חיים הציע שיהודים יצאו אותה שנה ביום א' לחודש אייר לטיולים בחיק הטבע, יום שהוא סוף הראמאדן, וחג למוסלמים. לפי עיתון 'החיים', הצעתו של חיים התקבלה בציבור היהודי. ביום א' באייר התאספו בגנים בטהראן כחמשת אלפים איש וחגגו ללא תקלות עד אחר חצות, וזאת בסיוע 'ארגון כורש'. ר' עיתון "החיים" מס' 1, אייר תרפ"ה.
[67] ר' שם Lenczowski מעמוד 29.
[68] A.S.Tritton - The Caliphs & Their Non-Muslim Subjects. London, 1970
[69] ר' תיק מס' Z4-2341 מכתב מתאריך 29/1/26 בארכיון הציוני המרכזי.
[70] ר' תיק מס' Z4-2341 מכתב מתאריך 18/5/26 בארכיון הציוני המרכזי (מכתב מפורט שנשלח ע"פ דרישת הגופים הציוניים). למכתב צורף גם תצלום של יהודי שעונה במשטרה, ושסימני חבלות על גבו. בהערה לתצלום צויין שהצילום נעשה אחר 12 ימי טיפול רפואי, וכי הוכח שהיהודי המוכה היה חף מפשע.
[71] ר' מברק בנושא מתאריך 25/5/26 בתיק מספר L4-2341 בארכיון הציוני המרכזי.
[72] לאחר מעצרו של שמואל חיים , הופיע המונח "הציונים", על המברקים והמכתבים מאיראן, ללא ציון שמם ותפקידם הרשמי. ר' התייחסות לכך במכתב מתאריך 8/6/26 בתיק מספרL4-2341 . על פי מברק מתאריך 24/5/26 בתיק זה , חותמות הוועד הציוני בטהראן הוחרמו על ידי השלטונות באותם ימים. עובדה זו המריצה במידה מסוימת את אנשי ההסתדרות הציונית בלונדון, לגלות עניין במתרחש, והוציאה אותם מן האדישות שהייתה אופינית להם עד אז למתרחש בקרב הארגון הציוני בארץ זו.
[73] חברי הועד החדש: ראה הרכב הוועד בתיק Z4--2341 מכתב 23/1/24, בארכיון הציוני המרכזי.
[74] ד"ר אלבו נהוראי: בן דודו של ד"ר לוגמאן, רופא במקצועו, גמר לימודיו בבית מדרש למדעים פוליטכניק הפרסי בטהראן בשנת 1916/17, קיבל פרסואות כבוד ממשרד החינוך. נתמנה ע"י מחלקת הבריאות של עירית טהראן כממונה על אחד מרובעי העיר. אביו אפלטון נהוראי נפטר בשנת 1918. גמר לימודיו בבירות ובפריס. היה רופא ואישיות בעלת מעמד בקהילה בטהראן.
[75] ראה תיק מס' 5/6/26 L4-2341 ארכיון ציוני מרכזי.
[76] הבחירות נערכו במתכונת של בחירות חשאיות. בכל קלפי נספרו הקולות בנפרד, וסוכמו בטהראן. תוצאות סופיות מערי הפרובינציה נשלחו אל טהראן מאוחר יותר.
[77] דברים שאמר משיח חכימזאדה, בשיחה עם המחברת, בעת ששהה בביקור אצל בתו מארי צאדקי בישראל, ביולי 1979.
[78] ראה תיק מס' Z4-2341, מכתב מתאריך 28/8/26, הארכיון הציוני המרכזי.
[79] ראה תיק מס' Z4-2341, מכתב מתאריך 28/8/26, הארכיון הציוני המרכזי.
[80] ראה תיק מספר Z4-2341 מכתב 25/5/26 (המכתב סווג כסודי ביותר).
[81] ראה תיק מספר Z4-2341 מכתב 3/6/26 ארכיון ציוני מרכזי (המכתב שוגר ביום בו שוחרר שמואל חיים מן הכלא).
[82] ראה תיק מס' Z4-2341 מכתב 13/7/26 בחתימתו של שמואל חיים.
[83] לפי מכתב של ד"ר עזיזולה נעים אל הארגון הציוני בלונדון: "ד"ר אמיר קדמון השתמד לאיסלאם כ-15 שנה קודם לכן. לפני כשלוש שנים, התנכלו לו פקידי משטרה מוסלמיים והכריחוהו להתפטר בהאשימם אותו בהעמדת פנים כמוסלם. גם נכתבו מאמרים בעיתונות המקומית בנושא. לדעת ע. נעים הלכי רוח אנטישמיים אלה פשטו בקרב פקידי הממשלה במדינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, לרגל התגברות התעמולה והעתונות האנטישמית מחוץ לפרס, ובמיוחד מגרמניה. ראה מכתבו של עזיזוללה נעים אל ההסתדרות הציונית בלונדון: תיק Z4-2341 מכתבים 7/10/26 ; 17/10/26 בארכיון הציוני המרכזי.
[84] ראה תיק מספר Z4-2341 מכתב מתאריך 17/12/26, הארכיון הציוני המרכזי.
[85] גם כשנתיים לאחר מאסרו של שמואל חיים, הביע סולימאן נאג'י, חבר הועד הציוני הראשון, אותה דעה בפני אישיות מקרן היסוד: ראה תיק מס' Z4-3250, מכתב מתאריך 18/1/28, ראה הארכיון הציוני המרכזי.
[86] בתיקי הארכיון הציוני המרכזי נמצאות גם פניות רבות למען הצלת חייו של שמואל חיים מאת "האגודה הציונית לארם-נהריים". במברקיהם ומכתביהם מביעים הם את דעתם כי שמואל חיים רחוק היה מעניינים מדיניים כאלה (קשר להפיכה), ברור להם כי כנציג וחבר בבית הנבחרים, הוא עמד בפרץ להגנת זכויות אחיו, וזו הסיבה שהמיט שואה על עצמו, ונפל קורבן לשליחות שאותה ביצע באמונה ורצון לטובת אחיו העשוקים. ראה תיק מספר Z4-2341 מכתבים, 7/10/26; 25/11/26, בארכיון הציוני המרכז. המכתבים הגיעו בתקופת מאסרו של שמואל חיים אל ההסתדרות הציונית בלונדון, דרך האגודה הציונית בבגדאד.
[87] ראה תיק מספר Z4-2341 מכתב מתאריך 16/10/26, בארכיון הציוני המרכזי.
[88] ראה תיק מספר Z4-2341 מכתב מתאריך 16/10/26, בארכיון הציוני המרכזי.
[89] ראה תיק מספר Z4-2341 מכתב מתאריך 23/11/26, בארכיון הציוני המרכזי.
[90] ראה תיק מספר Z4-10.159 מכתב מתאריך 15/3/27, בארכיון הציוני המרכזי..
[91] ראה תיק מספר Z4-2341 מכתב מתאריך 5/11/26, בא.צ.מ. מאת תומכי שמואל חיים אל האקזקוטיבה הציונית בלונדון.
ראה תיק מספר Z4-2341 מכתב 26/11/26 א.צ.מ.
ראה תיק מספר Z4-2341 מכתב 1/12/26 א.צ.מ. מ.ביגראד החתום על דו"ח האליאנס כותב כי הג'וינט והאליאנס הותקפו קשות בעיתון גרמני ציוני על כי הם מסרבים לעשות משהו למען יהודי פרס וכי הארגון הציוני בעתיד יחשב אחראי לתוצאות פוליטיות בקהילות יהודי המזרח.
ו.אביגדור יעקובסון (1869-35) - מאז שנת 1925 ייצג את הארגון הציוני בסוכנות היהודית בפריס ובחבר הלאומים בג'נבה.
ראה תיק מספר Z4-10.159 מכתב 2/2/27 א.צ.מ.
ראה תיק מספר Z4-10.159 מכתב 24/3/27 א.צ.מ.
ראה תיק מספר Z4-2341 מכתב 14/12/26 א.צ.מ. תזכיר מאת ל.שטיין אל האקזקוטיבה הציונית בלונדון.
[92] ראה תיק מספר Z4-2341 מכתב מתאריך 15/12/26 בארכיון הציוני המרכזי.
[93] ראה תיק מספר Z4-10.159 מכתב מצאריך 18/1/27, בארכיון הציוני המרכזי.
[94] אחר שנלקח שמואל חיים למאסר עמדה ראשות ההסתדרות הציונית של פרס ללא מנהיג. המשיכו להחזיק בה מספר מתומכיו של שמואל חיים, פעילותם של תומכי חיים התרכזה סביב הצלת ראשו של מנהיגם.
בדו"ח שכתב חביב לוי הוא מנה שמותיהם של מספר אנשים בוועד הנוכחי (אינטרסנטים לדעתו): שמואל מאיר חורסאנדי (שהיה חבר בוועד הציוני ה-1), שמואל רוכסאר (גם הוא חבר לשעבר בוועד הציוני ה-1), סולימאן חיים יצחק, עניתולה ספיר - מזכיר הועד, ויצחק אבישור. לדברי לוי, חברי ועד אלה הקפיאו את הפעילות הציונית בפרס. ענייני תעמולה, הפצת שקלים, קק"ל הוזנחו, ומחכים היו עד לשחררו של שמואל חיים, כדי לפעול לפי הוראותיו. ראה הדו"ח של חביב לוי מ-29/1/28 בתיק מספר Z4-10.159, הארכיון הציוני המרכזי.
[95] ראה תיק מס' Z4-10.159, מכתב מתאריך 3/4/2, ומכתב מתאריך 12/6/27. בארכיון הציוני המרכזי.
[96] ראה תיק מס' Z4-10.159, מכתב מתאריך 7/7/27, בארכיון הציוני המרכזי.
[97] ראה תיק מס' Z4-10.159, מכתב מתאריך 5/2/28, שם בא.צ.מ.
ראה תיק מס' Z4-10.159 מכתב 23/2/28, שם בא.צ.מ.
[98] ראה תיק מס' Z4-3250 מכתב 10/6/27 א.צ.מ. (יש לציין שבהתכתבויות המצויות בידי לא מצאתי ולו מכתב אחד בו דובר מפורשות על כוונתה של ההנהלה הציונית לשלוח מטעמה שליח אל פרס!).
[99] ראה תיק מס' Z4-3250 מכתב 6/1/28 א.צ.מ.(פניה אל עזיזולה נעים).
[100] ראה תיק מס' Z4-3250 מכתבים מתאריך 18/1/28 ;24/1/28, בא.צ.מ. (ראיון עם ס. נאג'י).
ראה תיק מס' Z4-3250 מכתב מתאריך 4/10/28, בא.צ.מ. (פנייה אל סולימאן כהן- צדק).
ראה גם תיק מס' Z4-3250 מכתב מתאריך 21/9/28, בא.צ.מ. (מיכאל נאמני, לשעבר מזכיר של ההנהלה הציונית בארץ ישראל, שהגיע ללונדון בענייני עסקים, והתבקש להפגש עם אקא חיים משיח).
[101] ראה תיק מס' Z4-3250 NF, מכתב מתאריך 24/1/28 בא.צ.מ.
[102] ראה תיק מס' Z4-3250 NF, מכתב מתאריך 13/6/28 בא.צ.מ.
קריאה נוספת:
- חביב לוי - זיכרונות, תרגום מפרסית: ששון בלום, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2010.
2. Amnon Netzer, "Haim Semu'el," Encyclopaedia Iranica, vol. 11 (2003), pp. 542-543
3. מאיר ששון, 'פרשת שמואל יחזקאל חיים אפנדי, נציג היהודים במג'לס האיראני: דמות שנויה במחלוקת', פעמים 118 (2009), עמ' 123-79.
.http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsArticles/118_meir_sason3.pdf