חנום נאז צאדקי-חכימזאדה - כרמאנשאה

חאנום נאז צאדקי-חכימזאדה – קווים לדמותה

1975-1889

חאנום נאז (א-ננא - סבתא), בתם הבכורה של מורווארי ואברהם חכימזאדה (צאצאי אהרון סדומי, מאנוסי משהד), נולדה בכרמאנשאה בשנת 1889. למשפחת חכימזאדה נולדו ארבע בנות: חנום-נאז, מרים, שרה וכווכי ושלושה בנים: עבדולה, משיח ויצחק.[1]

בגיל צעיר נשלחה חאנום נאז ל'מכתאב חאנה' ('חדר') כדי לרכוש ידע בלימודי עברית ובלימודי קודש. באותם ימים למדו ב'מכתאב חאנה' בכרמאנשאה בנים ובנות ביחד. במאמרו של אברהם כהן על ה'מכתאב חאנה' הזכיר המחבר את שמה של חנום נאז כאחת התלמידות שנכחה בכרמאנשאה בכיתות הלימוד המשותפות לבנים ובנות.[2] בהמשך ציין המחבר, כי מי שתמך ועודד את השתתפותן של הבנות בכיתות לימוד אלה היה חכים אקאג'אן, המנהיג הרוחני של יהודי כרמאנשאה. "הוא אשר נתן את הרשות לשלוח את הבנות ל'חדר' בכרמאנשאה, ואף שלח את בנותיו שלו ללמוד בכיתות אלה, בשנים 1904-1900".

כאשר הייתה חאנום נאז בת שתים עשרה אירסו אותה הוריה לשמואל צאדקי. נכדותיה של חנום-נאז, פלור (פלורה) ראסך-הארוני, הלן משולם-הארוני (בנותיה של מאהי), וכן גם סוראיה תירוש-צאדקי בתו של דוד צאדקי, סיפרו זיכרונות אישיים ממפגשים עם סבתן, מפגשים שהזדמנו לכל אחת מהן, בתקופות שונות בכרמאנשאה או בטהראן:

במהלך השנים סיפרה חאנום נאז לנכדותיה על ילדותה בכרמאנשאה, ועל גילויים אנטישמיים אותם סבלו הילדים היהודים מדי יום, בנסיון להגיע אל ה'מכתאב חאנה'. בדרכם לבית הספר, בסימטאות וברחובות העיר, חוו התלמידים והתלמידות מתופעות של הטרדה, השפלות ופגיעות פיזיות מידם של נערים מוסלמים. חנום נאז סיפרה שבילדותה נהגה לעשות את דרכה אל בית הספר במעבר בין גגות הבתים של הרובע, גגות בתים שהיו בנויים בצפיפות רבה, כשהם נושקים זה לזה. הגעה אל בית הספר תוך כדי מעבר מגג אל גג היה הפתרון האפשרי כדי להימנע מן המפגשים האלימים, והבלתי צפויים עם בריונותם של הנערים שונאי היהודים.

חאנום נאז סיפרה גם על אירוסיה כילדה צעירה מאוד, ועל העובדה שבגין נישואיה חייבת הייתה להפסיק את לימודיה. ביום בו הגיעו בני משפחת בעלה שמואל צאדקי לבקש את ידה, הייתה עדיין ילדה צעירה, בת תשע בלבד. בשעה שהגיעו האורחים, בני משפחת צאדקי אל בית הוריה, הייתה חאנום נאז עסוקה ב'משחקי כריות' בחצר, יחד עם חברותיה. כשנקראה להיכנס אל החדר בו שהו האורחים הזרים שזה עתה הגיעו, ברחה חנם נאז על נפשה, והתחבאה מאחורי חביות גדולות, במחסן שבמרתף ביתם. הוריה מצאו אותה שם רק אחרי חיפושים רבים.

מספר שנים אחרי נישואיה לשמואל, בעת סידור בגדיו של בעלה, מצאה חנום נאז דף נייר באחד מכיסי בגדו. כאשר שאלה אותו אם יש לשמור על הדף, ענה לה: "לא, אלה הם דברים שכתב ונתן לי הרב לשמור בכיסי, כדי שאזכה באהבתך, אבל מאחר שאת אוהבת אותי, אין צורך לשמור!".

בתאריך א' באב שנת תרע"ט (1918) נפטר שמואל בעלה של חנום נאז ממחלה, והותיר אותה אלמנה צעירה מאוד, מטופלת בחמישה ילדים: בנותיה מאהי, ננא-חאנום (מוניר) ופולין ושני בניה - יהודה ודוד.

חנום נאז הייתה אישה עצמאית, סמכותית ודעתנית מאוד, שידעה לכלכל את צעדיה. אחיה ובני משפחתה חיו בקרבתה, ואנשי הקהילה הכירו באישיותה הדומיננטית ונהגו להתייעץ איתה. כאישה משכילה יחסית לבנות דורה, היא המשיכה לרכוש דעת ולא ויתרה על לימוד וקריאה בכתבי הקודש גם אחרי שנישאה והתאלמנה. בכל שבת התמידה לאסוף את צעירי המשפחה, כדי לקרוא איתם בפרשת השבוע, בפרשנות ובסיפורי המקרא.

נוסף לאחריות על בני משפחתה, חנום נאז לקחה על עצמה גם תפקידים בקהילה, וביחד עם מספר נשים ממשפחות בעלות אמצעים הן אספו כספים לעזרה לנזקקים.

בשנות ה-20, לאחר שנפטרו אביה ואמה, החליטה חאנום נאז לעבור עם ילדיה אל בית מגורי הוריה, שהיה מבנה גדול ומרווח. היא הכירה באחריות המוטלת עליה, ולקחה על עצמה את הטיפול באחיה ובאחיותיה הצעירים.

בראשית שנות ה-30 עלה יהודה, בנה הבכור של חנום נאז, לארץ ישראל. שנים ספורות אחר כך עלו ארצה, דרך סוריה ולבנון, גם בתה פולין ובעלה צבי (סלה), יחד עם בתם הצעירה חנה, והתגוררו בירושלים. מאחר ששנים מילדיה חיו בארץ-ישראל, החליטה חאנום נאז לעשות את המסע הארוך, כדי לבקר את שני ילדיה. היא יצאה לדרך בגפה בכרכרות ועל גבי סוסים, למסע שנמשך חודשים אחדים. מאוחר יותר, בשנת 1956, שנים אחדות אחרי שבתה מאהי עלתה גם היא לישראל, הגיעה חאנום-נאז לביקור נוסף בארץ, והפעם עשתה את דרכה בטיסה מאיראן.

בראשית שנות ה-50 עברה חאנום נאז לגור בעיר אהוואז, שהייתה אז מרכז של תעשיית הנפט האנגלו-איראנית. שם חי ועבד בנה הצעיר דויד צאדקי, יחד עם אשתו מרי ובנותיהם הצעירות דיאנה וג'נין.

אחר שחזרה חנום נאז מביקורה השני אצל ילדיה בישראל, היא עברה לגור בטהראן, שם חיה אז בתה מוניר (ננא חאנום) פירנזר. לימים גם בנה דויד ואשתו מרי וילדיהם עברו מאהוואז אל טהראן. חאנום נאז התגוררה בביתם של מרי ודויד, ולסירוגין גם בבית משפחת פירנזר. בבתיהם של בנה ובתה הייתה חאנום נאז מוקפת בבני המשפחת, וזכתה לביקורים רבים של קרוביה. נכדתה פלור ספרה: "ביקורנו אצל סבתא חאנום נאז בטהראן נמשכו שעות ארוכות, כשאנחנו מספרות זו לזו על העבר ומדברות על ענייני היום יום. ניהלנו שיחות נפש מעניינות מאוד. היה נעים להיות בחברתה. בילדותנו, רכשנו לה כבוד שהיה מלווה ביראה וחשש, וכאשר ביקרנו אותה כשבגרנו, פג החשש, ונותרה בנו יראת כבוד והערכה כלפיה".

בנוף הקהילה היהודית בכרמאנשאה חאנום נאז הייתה דמות יוצאת דופן - אשה עצמאית, שלקחה את גורלה בידיה, וידעה גם לתרום ולעזור לסובבים אותה. היא נפטרה בטהראן בגיל 86, בתאריך ה' באדר תשל"ה,  (16 בפברואר 1975), ונקברה בבית העלמין היהודי בטהראן.

 

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

הערות:

1) פרטי מידע על חנום-נאז צאדקי הובאו מתוך שיחות שקיימה נינה שפרינגר-אהרוני בשנת 2018 עם נכדותיה  פלור (פלורה) ראסך והלן משולם. נכדתה סוראיה תירוש-צאדקי העירה והוסיפה פרטים.

2)  בנושא השתתפותן של בנות בכיתות ה'מכתאב חאנה' בכרמאנשאה בשנות ה-90' של המאה ה-19 ציין אברהם כהן במאמרו הרשום מטה:  "יש מטילים ספק בעדות זו [=בהשתתפותן של בנות בלימודים ב'מכתאב חאנה' בכרמאנשאה], אבל היא נכונה. שמותיהן של שלוש מן הלומדות מוכרים לנו: סבתי צפורה מרי בת הרב חכים אקאג'אן, שנפטרה במושב נווה ימין, ואחותה שרה כהן, המתגוררת היום באותו מושב. גורלה של השלישית, כאנום נאז חכימזאדה, אינו ידוע לנו. את שמה מסרה לי אחותי רוזה מרי מנווה ימין" ר' :

אברהם כהן, " 'מכתאב' – החדר היהודי בפרס", פעמים, 14.4, תשמ"ג, יד בן צבי, עמ' 63. ר' שם הערת שוליים מספר 46.

https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_14.4(1).pdf