סודות ונפלאות בבית המרחץ

במשך אותו קיץ, בין חג מתן תורה לחג הסוכות מתו בעירנו שלוש יולדות במהלך לידתן. הראשונה הייתה נעמי מורתנו האהובה, בת יחידה למשפחה ברוכת בנים, שמעמדה זה איפשר לה מידה של מרדנות שובבנית. הוריה קיבלו בקריצת עין סלחנית את חדות לשונה ושנינותה כמו גם את צהלת צחוקה הרם שהתגלגל  ועבר מפתנים. נעמי, בניגוד לחברותיה בנות כיתתה, הורשתה לממש את רצונה להמשיך את לימודיה בגימנסיה כתלמידה בודדת בין מניין תלמידים.

עם סיום לימודיה, ועל אף גילה הצעיר, נתבקשה וגם הסכימה ללמד בבית ספרנו. במהלך אותה שנה זכתה מאתנו לחיבה ואהבה ללא קץ. בבקרים חיכינו לה ליד פתחי ביתנו על מנת להצטרף אליה בדרכנו לבית הספר, שרק שנים מספר קודם לכן עבר אל מחוץ לתחום המהלה [שכונת היהודים]. אל בית הספר הגענו לאחר מעבר לאורך השכונה תוך שאנו עוברות בין סמטאות המוסלמים. הגענו אל רחובה הראשי של העיר, רחוב סואן שהיה מואר באור חשמל ובימים ולילות היה הומה עוברים ושבים, כרכרות רתומות לסוסים ומכוניות. ברחוב הראשי הייתה כיכר רחבת ידיים וגינות נוי בהם צמחו פרחי העונה בשלל צבעים. במרכז הכיכר בריכת מים שבפינותיה פעמו בהרמוניה נפלאה מזרקות שטיפותיהן  ממריאות וצונחות, מרקדות ומרצדות כחרוזי פנינה. בכיכר זו ניצבו גם מוסדות המנהל, בית הקולנוע היחיד בעיר, בנקים בתי מרקחת ומרפאות. בחלק מהמרפאות רופאים יהודים בעלי שם, שאת השכלתם רכשו באוניברסיטה אנגלית בבירות או בסורבון שבפריס.  ברחוב פזורים ספסלי עץ להינפש בהם. שערי השווקים שתקרותיהם מקומרות ורצפותיהם עשויות אבנים חלקלקות קיימות מאות בשנים. פתחי חנויות של צורפי זהב וכסף, אורגי שטיחים ואופי עוגיות אורז ומרציפן. בשווקים התפצלו סמטאות מפותלות אפלוליות ובהן דוכני צמחי מרפא, תבלינים ריחניים וסוכריות בשלל צבעים וטעמים שובי חיך ועין שתמיד עוררו בנו ערגה וחמדנות .

באותה שנה, בבקרים בדרכנו לבית הספר הלכה וגדלה חבורת הילדות שהצטרפה לנעמי. אל תוך הסמטאות צעדנו איתה אל בית הספר מוגנות ומשוחררות מאימת מעשי התעמרות של נערים מוסלמים שלא פעם חסמו את דרכנו כדי למשוך את שערות ראשינו, לגעת בנו במקומות מוצנעים ולרדוף אותנו כשוורים שלוחי רסן תוך שהם משמיעים מילים מגונות בקולות רמים מלווים בתנועות גוף גסות. ואנו מוכות ומושפלות, נמסות מבושה, אומללות ובוכיות נמלטנו בשארית כוחותינו בעודנו שומעות את הדי צחוקם המצמרר ממרחקים . באותה שנה הייתה לנו נעמי למגן בפני הנערים הפורעים ובשל כך רכשנו לה חיבה רבה. בסיום אותה שנה נישאה נעמי לבן דודה ועברה מבית הוריה שבסמטת בית המרחץ היהודי לסמטת בתי הכנסת שבקצה הדרומי של [המהלה] שכונת היהודים .

שנה לאחר נישואיה מתה נעמי במהלך לידת תינוקה. אומנם עוברה יצא לאוויר העולם בריא ושלם אך היא דיממה עד כלות. ואנו תלמידותיה ילדות קטנות סהרוריות מאימת אובדנה נותרנו מלאות שאלות שלא קיבלנו עליהן מענה.

השנייה אחריה הייתה טוטי, בתו של שמש בית הכנסת. הוריה עזבו את העיר יזד  בשולי דשתה כוויר, שיהודיה סבלו התעללות והשפלה מהאוכלוסייה המוסלמית בעידוד מוסווה של שלטונות המחוז. הם נאלצו ללכת עם טלאי על בגדיהם, גורשו מן העיר ונושלו מרכושם הדל. הם עזבו ופניהם אל ירושלים  עיר הקודש, אך כמו רבים וטובים נשארו בכרמאנשאה, עיר מחוז עתיקת יומין בדרום מערבה של איראן שאדמותיה דשנות ומטעיה פוריים ועל סלעי הריה חצובים תולדות ניצחונותיה מאז מלכות זרתושת.

עם סיום שש שנות לימוד בבית הספר עברה טוטי לעבוד כתלמידה  בסלון התפירה של מדאם קלרה, אישה ארמנית שהייתה תופרת את מלבושיהן של נשות החברה הגבוהה בעיר. עם עבור הזמן מועדון מעריציה הלך והתרחב בהתמדה ומשך אל סלונה אנשי רוח ומודרנה.

טוטי, בתו האהובה של שמש בית הכנסת היתה נערה אדמונית, עור פניה חיוור ובהיר וברק שערה הנחושתי המתולתל הבעיר אש תשוקה בלבות רבים. בעיניה השתקפו צבעי מלבושיה ושינו את גוונן מעת לעת. טוטי זכתה להינשא לבחור יהודי שהגיע מעיירה השוכנת לחוף המפרץ הפרסי. אותו בחור עבד בחברת הנפט האנגלו-איראנית שבעירנו הודות לאנגלית הרהוטה שבפיו, והוא  היה בין בני המזל שזכו במשרה מכובדת זו.

טוטי היתה היולדת הצעירה השנייה שמתה באותו קיץ. גם היא קיפחה את חייה בעת לידת בנה. פטירתה של טוטי לאחר מותה של נעמי העכירה את רוחם של יושבי 'המהלה'.

*השלישית שקפחה את חייה, באותו קיץ, הייתה סימי. המיילדות לא ידעו להתגבר על הסיבוך שנוצר בעת הלידה, סימי ביקשה חסד מבורא עולם להצלת חייה, למען שתי בנותיה הפעוטות, אך מרפא לא נמצא לה. את סימי טמנו באדמה כשבצמותיה השחורות נותרו קשורים חישוקי הזהב אשר כה אהבה .

סימי הייתה בת למשפחה יהודית מבין הוותיקות שבעיר שעיקר עיסוקה היה סחר עם דלהי וציילון.  ייחוסה מחד  ואצילותה וביישנותה מאידך, הביאו לפתח ביתה מחזרים רבים וראויים, והיא נישאה בעודה צעירה לאיש שלמד חשבונאות בבגדאד, וניהל את ספרי החשבונות של הסוחרים היהודים שבעיר.

על מותן הטראגי של שלושת הנשים הצעירות התאבלה הקהילה כולה. המקוננות ליוו את משפחות האבלים בכאב, קוננו על הפרחים שנקטפו בשיא פריחתן, היללו את חריצותן, את מסירותן, את יופיין ואת מידותיהן הטובות. בין השורות רמזו על הימצאותן של ישויות זדוניות שנראו לאחרונה כשהן טומנות באפלת הלילה בפתחי הבתים, פיסות קלף ועליהן כתובים איחולים למוות ואובדן ואף הגדילו לספר על אשר נכתב בשפת סתרים על גבי  ביצי התרנגולות והוטמן למרגלות קברי פלוני ואלמוני בבית הקברות היהודי. זקני שכונת היהודים פירשו את התופעה כדיבוק שעלול לדבוק באחד התושבים במהלה. למען תוסר מעליהם רוע הגזרה, המוצא היחיד היה תפילה  ותחנונים לבורא עולם. אבל  בצר ליבם התאמתה הקללה והופיעה בנשמתה של מרים בת כתתנו.

מירי התייתמה מאימה בהיותה תינוקת, את מצוות גידולה קבלה באהבה דודתה שהתמסרה לטיפול בה כאילו הייתה אחת מבנותיה. אבל לתלאותיה של מירי לא היו גבולות, כעבור שנתיים בלבד רצחו שודדים את אביה. הרוצחים היו מתושבי הכפרים שבימים כתיקונם היה סוחר עימם בדברי סדקית; בדים, תבלינים ועוד מיני מצרכים אותם נהג להעמיס על גבי חמורו בימי חורף כקיץ, עובר בין הכפרים שבמעברי ההרים. בתמורה למרכולתו היה מקבל קטניות, תבואה, גרעינים ועופות. לעיתים קנה גם מיני עתיקות שהוצע לו בתמורה לכסף עובר לסוחר. הפעם טמנו השודדים מכשול בדרכו ובזזו את רכושו. כאשר חזר חמורו בגפו לסמטת מגוריו הבינו היהודים את מר גורלו ולא נותר להם אלא להתפלל לעילוי נשמתו .

יתמותה של מרים נסכה בפניה חותם של עצב. היא הייתה ילדה מופנמת וחולמנית ותווי פניה היו יוצאי דופן. גבותיה המחוברות, עיניה השקדיות, צמותיה הארוכות והעבות מזכירות היו את הנערות מוזגות היין המצוירות על גבי מיניאטורות בספרי שירה של עומר כייאם. מראה פניה שלא היה כשל יתר הבנות עורר סקרנות ומבט חוזר מן האנשים שנתקלו בה. מראה זה גרם לא פעם מנה כפולה של פורענות מידי  נערי הרחוב המוסלמים שפרקו את רשעותם במחלפות שערותיה הארוכות. הם היו מושכים בהן עד לכאב ורק אימת צרחותיה הייתה מבריחה את הנערים עד לפעם הבאה.

בתום אותו קיץ, בו נטרפו חיינו, חזרנו לכיתת הלימודים וכיסאה של מרים היה ריק. במפגשי רחוב סיפרו אנשים במילים סתומות על נשמתה של מירי שחוברה לעולמות נסתרים וגופה שנבחר ככלי להעברת מסרים. מפה לאוזן לחשו על פרכוסים האוחזים בגופה, על הקצף שנפלט מפיה ועל הזיות בשפת הקודש שקשה היה לפענח את תוכנם. הם הוסיפו וסיפרו על פרפרים גדולים שחגים סביבה ועל גב כנפיהם רשומות מצוות עשה ואל תעשה. רק יחידי סגולה יכלו לפענח את מה  שצפון בהם. בודדים מנבחרי הקהילה קישרו בעלבונם ובתמימותם את מחלתה של מירי כחוליה בשרשרת האסונות שניחתה עלינו באותו קיץ.

היו אנשים מתוך הקהילה שדבקו בגרסתן של המיילדות שכשלו במשימתן ולא הצליחו ליילד או להציל את היולדות באותו קיץ. הם הזכירו את עאל, אותה רוח רעה המרחפת בחלל החדר שטיפה מתמצית קיומה חבוי בדמן של הנשים ההרות. הילכו גם שמועות על ישויות מזיקות אחרות שאת הסתלקותן ניתן לבקש בימי תענית, בתפילה ופדיון נדרים.

בראש השנה, בתום אותו הקיץ, התפללו הרבנים וכל דרי שכונת היהודים, ובקשו בתחינה וענווה את הסתלקותו של הפגע הרע שמוטט את שלוות חיינו. ביום הכיפורים המתפללים בבתי כנסת תקעו בשופרות וקראו את אמירת חטאנו, פשענו, עווינו, וביקשו מהקדוש ברוך הוא, בורא עולם, לגאול את הציבור ולבטל ברוב חסדו את כוחה של הקללה שרובצת עליהם.

למרות האסונות בהם התנסינו באותו קיץ, פסקו מנהיגי העדה שיש לקיים את מנהגי החגים ככתובם וביום שמחת תורה הדלקנו נרות צבעוניים ושרנו שירים שאת תוכנם לא הבנו. אט אט חזרנו למסלול חיינו, חתנים ונערים בני מצווה התכבדו בעלייה לתורה, תינוקות נולדו והובאו בבריתו של אברהם אבינו ובבית המרחץ היהודי ירדו כלות לטבול במקווה. הנשים שבו בהמוניהן אל בית המרחץ ששירת את הנשים במשך ימי שבוע ואת ציבור הגברים לפני עלות השחר, טרם תפילתם בבית הכנסת. במרתף החמאם מונחים היו גזרי העץ, מיכלי נפט וסולר, בתנור שמתחת לאולם הרחצה בערה אש תמיד וחיממה את מימי הבריכות ואת רצפת החמאם.

לעיתים, בימי החורף הקרים והמושלגים, הטמפרטורה  ברחובותינו צנחה עד פחות ממינוס עשר מעלות. אדי המים החמים בחלל החמאם האפלולי יצרו מקומות מסתור. הדמויות בתוך האדים נראו כצלליות ותיעתעו בדמיונן של המתרחצות הזקנות שבדו אגדות זרות ומוזרות מליבן, על יצורים בלתי נראים, ופסקו שהם אלה גורמי האסונות הפוקדים את הקהילה. לעיתים, כאשר השלג נאסף על השמשות שבכיפת הגג והפך למקשה של קרח זגוגי ושקוף, חדרו קרני השמש והאירו את פנים החמאם. לא פעם התמזגו קרני השמש ואדי המים זה בזה ויצרו קשת מרהיבה של צבעים.

עם חלוף השנים בית המרחץ היה למקום המפגש של נשות הקהילה. בין חפיפת שיער ראשן ועיסוי גופן ובין מריחת חינה על כפות ידיהן, כפות רגליהן, שיערן וציפורניהן, היו מתנות את צרותיהן ושמחותיהן אישה באוזני רעותה, ומעבירות ידיעות ודברי רכיל אודות אירוסי פלונית ועקרותה של אלמונית בין מריטת שיער גופן וסיכתו בשמנים מבושמים. ממלאות היו את קערותיהן הגדולות המעוטרות במים חמים, רוחצות ומשפשפות את גופי ילדיהן, אחר כך כשהן עייפות, היו עוברות אל החצר החיצונית. יושבות על דרגשי עץ גבוהים ורחבים, פורסות את צרורותיהן, כדי להשביע את רעבונן ואת רעב ילדיהן בפת לחם וגבינה או בחופן צימוקים ואגוזים. אחר כך חוזרות היו לביתן הפנימי החם של בית המרחץ על מנת לסיים את מלאכתן. תוך כדי כך שומעות היו את אותם סיפורים מופלאים שבמשך דורות נארגו בשתי וערב של הזיות, דמיון ואובך אדי המים. סיפורים אודות ליליות מחופשות לבנות אנוש שרק אצבעות רגליהן כרגלי העופות מעידות על זהותן האמיתית.  הליליות פוקדות בחשכת לילה את בית המרחץ וזוממות להרעיל ולהמם את הנשים ההרות:  לקחת אותן ואת ילדיהן איתן שאולה ולעשותן למשרתיהן לעולמי עד. אותן נשים שילדו את תינוקן בבית המרחץ ויצאו ממנו בחיים, היו מבורכות, ומברכות היו על כי ניצחו את הליליות ויכלו להן.    

   לעיתים פקדה אישה מוסלמית את המקום על מנת להתרחץ בחמאם היהודים, מקום טמא עבורה, כי האמונה הרווחת בין המוסלמים הייתה שכך אפשר להרחיק את הטומאה שדבקה בה וגרמה לעקרותה כמאמר הפתגם "רעל מבטל רעל".

נשים באות בימים ומכובדות מפאת זקנתן ישבו כבדות ונינוחות בחמאם, לוטשות עיניהן אל הבנות שהגיעו לפרקן ובוחנות את חריצותן, יופיין ובריאותן, במטרה לבחור לבניהן או לנכדיהן כלות ראויות. הבנות, מודעות לכללי המשחק, מילאו את חלקן במחזה, ובתנועה בלתי נראית פתחו צוהר ב'לונגי' שעטף את גופן, הציגו להרף עין את חמוקיהן, פיזרו את שיערן השחור, השופע והגולש עד למותניהן, ועל שפתותיהן חיוך מזמין.

ואז, כאשר נבחרה הנערה המיועדת נשלחה משלחת מכובדים לבית הנערה. המכובדים התקבלו בבית הורי הנערה כשליחי מצווה. כראוי פתחו בשיחה על דא ועל הא ולבסוף הביעו את משאלתם: דיברו בשבח החתן המיועד תוך האדרת סגולותיו, רוממו את כישרונותיו, הגזימו בהצלחותיו, המעיטו דיבור על מגרעותיו ומומיו, כל זאת מתוך נוהל קבוע ומוכר ובמידה הראויה של הטקסיות הרווחת. בין לבין ביקשו את ידי הנערה ברוב דברי נועם וחנופה.

אולי בזכות תפילות ונדרים חזרו החיים בקהילה למסלולם, תמותת היולדות נעצרה והדיבוק שייסר את  גופה ונפשה של מירי במשך חודשי הקיץ נטש אותה לפתע. אותם הפרפרים שעל גבם כתובות מילות נבואה חדלו לחוג סביב ראשה.

עם תחילת שנת הלימודים מירי חזרה לבית הספר ולאחר שנים אחדות נישאה. לטקס החינה הססגוני והמשעשע הזמינה את חברותיה. בבוקרו של יום שלישי בשבוע ליווינו אותה בדרכה לבית המרחץ לטבילה במקווה הטהרה, לקראת ליל כלולותיה. בפתחו של בית המרחץ  התקבלנו ביללות שמחה ובמטר של פרחים, סוכריות ומטבעות זעירים. התכבדנו במשקה קר מהול במי ורדים מתוק וריחני, בפירות העונה ובשפע המונח על המגשים: עוגיות במילוי תמרים ואגוזים, סוכריות ומיני מרציפן זעירים וצבעוניים. תוך צחקוקים ורמיזות החלפנו את שמלתה של הכלה ועטפנו אותה ב'לונגי' חדש, הושבנו אותה על כסא, רקדנו סביבה במעגלים ופיזמנו פזמונים. חפפנו את שערה בעיסה בוצית ירוקה בניחוחות שדות פרחים שהושקו ממימי הפשרת שלגים הזורמים מן ההרים. את גופה רחצנו בסבונים ריחניים ועיסינו בשמנים ובתמציות פרחים, שאלנו שאלות אסורות, החלפנו סודות ושימחנו אותה כמיטב יכולתנו.

בהגיע זמן הטבילה פתחה הבלנית את דלת המקווה, כעבור שניות מספר ראו עינינו מתוך האפלה בקצה המדרגות בריכה ובה מי מעין ירוקים וצלולים להפליא. מירי ירדה בזהירות במדרגות החלקלקות שירוקת סבוכה כיסתה אותן נעזרת בחמותה ובבלנית, טובלת כדת וכדין.

בעלותה מין המדרגות באור רווי האדים של בית המרחץ ראיתי אותה כנסיכה מהאגדות והיא יפה כבובת חרסינה. עורה שקוף ורענן, כפות ידיה מקושטות בציורי החינה החומים, עדות לטקס החינה המסורתי מליל אמש ובעיניה השחורות והתמימות ראיתי זיק של בגרות מוקדמת וברק של תקווה ואושר.

 

כתבה: הלן משולם

עורכת לשונית: אורית אדוריאן