יהודי פרס על סף המאה ה-20 – רקע היסטורי

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 עברה פרס תקופה של תמורות חברתיות ופוליטיות משמעותיות.[1]  נאסר א-דין שאה, המלך השלישי בשושלת המלוכה הקאג'ארית, שלט בפרס במשך כחמישים שנה (1848-1896) – תקופה ארוכה של כהונה, שבה ניסה להניח בארצו יסודות למודרניזציה, ולקדם אותה: עודד את הקמתם של מוסדות השכלה חדשים, כמו אוניברסיטת טהראן, יסד בתי דפוס, אפשר את הוצאתה לאור של עיתונות, שעד אז לא הייתה קיימת בארצו, ופעל רבות להקמתה של רשת כבישים ברחבי המדינה. במסגרת מדיניות החוץ זירז נאסר א-דין שאה את פתיחת שערי פרס למדינות המערב, והעניק זיכיונות נרחבים לאיתור נפט לחברות זרות, שהגדילו את תקציב המדינה וסייעו בפיתוחה. המעצמות – בריטניה ורוסיה – שהיו בעלות אינטרסים כלכליים ופוליטיים חזקים באזור, ראו בפרס נכס אסטרטגי וכלכלי ושאפו לקבל שליטה עליה.

שנות שלטונו של נאסר א-דין שאה הביאו אמנם לזירוז התקדמותה של פרס אל עבר העידן המודרני, אך העמיקו את הפערים בין קבוצות גדולות באוכלוסיית המדינה לבין השלטון המונרכי. מצבה הכספי והמדיני המעורער של פרס וניסיונות חדירה אינטנסיביים של המעצמות, בד בבד עם מסירת זיכיונות לאוצרות הטבע של המדינה לידיהן, עוררו זעם רב והתנגדות עזה בקרב קבוצות אוכלוסייה רחבות. על סף המאה ה-20 שררה בפרס אווירה חברתית קשה של פערים, מחלוקות וגילויי איבה כלפי השלטון, שהביאו בסופו של דבר לערעור מעמדה של השושלת הקאג'ארית.

תקופה זו של סוף המאה ה-19 היא גם ראשיתה של התעוררות חברתית-דתית במדינה, שהתרחשה עם עלייתם של אישים כריזמאטיים כסעיד ג'מאל אל-אפגאני, רפורמיסט דתי פוליטי שהטיף לפאנאיסלאמיזם והגביר במשנתו את ההתנגדות של ראשי העולאמא השיעים לשלטונו של המלך. בצעד יוצא דופן הצטרפו קבוצות של משכילים וסוחרים, תומכי התנועה לרפורמות ליבראליות, לאנשי הדת, והנהיגו את המסע נגד השלטון. ראשי התנועה הקימו אגודות מחתרתיות (אנג'ומנים), ודאגו להפצת דעותיהם בסיוע מספר ביטאונים ובעזרת עיתונות תומכת (שהופצה גם מחוץ לפרס (בכלכתה, בקונסטנטינופול ובלונדון).

צמיחתה והתפשטותה של הדת הבהאית, כת חדשה בפרס, שהייתה תנועה דתית נרדפת בה, היוותה גם היא איום לסדר החברתי הקיים.[2]

הגורמים החדשים, אנשי עולאמא פעילים בראשות אל-אפגאני והתנועה הליברלית החדשה, היו למעשה קבוצות בעלות תפיסות עולם מנוגדות, אך הנסיבות הפוליטיות בארצם וההתנגדות המשותפת שלהן לשלטון הביאו אותן לפעול תחת קורת גג אחת[3] ולעשות יד אחת למען החלפת השלטון. ההתנגדות לשושלת המלוכה וניסיונות החתירה האינטנסיביים מצד מתנגדי שלטון הביאו בשנת 1896 לרצח של נאסר א-דין שאה בידי מתנקשים לאומנים.

ראשיתה של 'המהפכה החוקתית' במדינה והתערערות השושלת הקאג'ארית בפרס היוו תקופה של מפנה גם לקהילה היהודית בה. מסעותיו הרבים של נאסר א-דין שאה לאירופה ופגישותיו עם ראשי המדינות הוציאו את יהודי פרס מן הבידוד הקשה שהיו נתונים בו במשך שנים ארוכות.

עד סוף המאה ה-19 חיו היהודים בפרס כ'בני חסות' – אהל אל­-דימה – קבוצת אוכלוסייה חסרת זכויות, שקיבלה את הזכות לגור במדינה אך חויבה לשלם מס גולגולת. גורלם של היהודים נקבע בצו כהני הדת השיעיים, וכאשר גברו הרדיפות מצדם אולצו יהודים להמיר את דתם ולחיות כאנוסים.

האיסלם השיעי קבע כללים מחמירים כלפי 'בני החסות' היהודים. המגע הפיסי היום יומי עם יהודים הוגבל, בשל היותם טמאים (נג'אס) על פי הקוראן: נאסרה עליהם היציאה מפתח ביתם בימי גשם, כמו גם הקנייה והמכירה של מצרכים בשוק. הם הודרו, למעשה, מכל המקצועות שהיה בהם מגע עם מוסלמים. בשל האיסורים הותר ליהודים לעסוק לפרנסתם במספר מצומצם של מקצועות. גם מערכת המשפט התנהלה בפרס לפי ההלכה המוסלמית - 'שרעיה'. כך למשל, עדותו של יהודי נגד מוסלמי לא התקבלה, ולא דנו למוות מוסלמי בשל רצח יהודי.  מצב זה הותיר את הקהילה היהודית חסרת מגן במשך שנים ארוכות. בנוסף, בעקבות רעב ומגפות שפקדו את האוכלוסייה המקומית במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19, חלה החמרה גם במצבם הכלכלי של מרבית בני הקהילה היהודית.[4]

מצבם הקשה של יהודי פרס עלה על סדר היום ביוזמתם של אישים ואירגונים יהודיים באירופה. מנהיגים יהודים כרוטשילד וכרמייה קיימו פגישות ישירות עם נאסר דין שאה, במהלך מסעותיו אל בירות אירופה. המלך אשר ביקש לזכות בתדמית של מלך נאור, הכחיש מכל וכל מגמות של אפליה ורדיפה של יהודים בארצו, וביקש להגביר את הרושם של מדינאי ליבראלי, השתדל להיעתר לבקשות הנציגים היהודים בעת פגישותיו עם מנהיגי המדינות, כמי שמתמיד להגן על המיעוטים הדתיים  בארצו.[5] הלחץ מצד המנהיגים היהודים הוביל את השאה לאישורם של שני צווים למען המיעוט היהודי בארצו: באוקטובר 1878 הועבר הטיפול במיעוטים הדתיים במדינה לידי משרד החוץ הפרסי. כמו כן אישר המלך צו חדש, שביטל את התקנה שיזמו כוהני הדת השיעים, שלפיה רק יהודי שהתאסלם זכאי לרשת את רכוש משפחתו (אחרת היה עליו לוותר על הירושה).

בפגישת נאסר-דין שאה עם המנהיג היהודי-צרפתי כרמייה הושגה גם החלטה בעלת חשיבות לקידום מצבו הירוד של החינוך היהודי בפרס. לכרמייה ניתנה הבטחה שהמלך יסייע בידי ארגון ה'אליאנס' ('כל ישראל חברים') בפריז להקים בתי ספר יהודיים ברחבי מדינתו. הבטחה זו אכן התממשה, אבל רק אחר כ-25 שנים, בתקופת שלטונו של מוזעפר-דין שאה.[6]

בשנת 1898 נוסד בית הספר הראשון בטהראן. מאוחר יותר הוקמו בתי­ ספר בהמדאן (1900), באיספהאן (1901), בשיראז (1903), בכרמאנשאה ובסננדאג' (1904), בתויסארכאן, בנהאוונד ובמלאייר (1906), בקאשאן (1911) ובגולפאיגאן (1914). כניסת ארגון ה'אליאנס' כגורם פעיל ביצירת מסגרות חינוך בקהילה היהודית בפרס הייתה מפנה חשוב בקידום מצבה החברתי-תרבותי של הקהילה. הארגון השכיל להעמיד דור חדש של צעירים שהיו ערים למאורעות ולשינויים שהתחוללו סביבם. דורות ראשונים אלה של בוגרי בתי הספר היו מאוחר יותר גורם מוביל וגרעין ראשון להתארגנויות פנימיות ולפעילות ציונית בקרב הקהילה היהודיות.

במקביל החלה באותן שנים התערבות פעילה של דיפלומטים אירופאים לטובת הציבור היהודי בפרס, וכן גם ניסיונות התערבות מצד מוסדות יהודיים באירופה, כמו גם ארגונים כמו ה'אליאנס' בצרפת ו'אגודת אחים' באנגליה (Anglo-Jewish( Association-- AJA), שנעזרו בדיפלומטים ובגורמים בינלאומיים.[7]

לקראת סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ניכרו תמורות דמוגרפיות בקרב אוכלוסיית יהודי פרס. החלה ניידות והגירה של משפחות ויחידים מן הפרובינציות המרוחקות ומערי השדה אל העיר הגדולה טהראן. בשל מחסור בנתונים סטטיסטיים מדוייקים מתקופה זו קשה לקבוע מה היו ממדי ההגירה בקרב האוכלוסייה היהודית אל טהראן. קיימות רק הערכות שנרשמו בידי נוסעים ומבקרים ששהו באותה עת בפרס.[8] העיר טהראן, שהייתה עיירה קטנה במאה ה-18, איכלסה על פי עדותו של הנוסע ר' דוד דבית הלל כמאה משפחות יהודיות בשנת 1826. לפי עדות המיסיונר הנרי שטרן, שביקר בעיר בשנת 1848, חיו בה כ-300 משפחות יהודיות.[9]

שנות השישים והשבעים של המאה ה-19 היו שנים של רעב ומגפות שפגעו גם ביהודי טהראן. לפי עדותו של נציג ה'אליאנס', שביקר בפרס בשנת 1874, מנתה הקהילה 1,800 נפש. שינוי דמוגרפי משמעותי חל לקראת סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, כאשר החלו להגיע אל העיר גלי הגירה חדשים. באותה עת מנתה אוכלוסיית העיר הכללית בטהראן כ-250,000 אלף נפש וגדל גם מספרם של יהודי העיר בה. בשנת 1884 כתב המבקר היהודי אפרים ניימארק על כ-1,000 משפחות יהודיות.[10] בעשור השני של המאה ה-20 מנו יהודי טהראן כ-3,000 משפחות. קצב ההגירה היהודית והכללית אל טהראן גבר גם לאחר מלחמת העולם הראשונה. בטהראן נוצרה תשתית נוחה להתפתחותה של חברה עירונית מתחדשת שהורכבה ברובה מאוכלוסייה צעירה. חברת מהגרים זו הייתה מצע נוח להתפתחותן של אגודות ותנועות רעיוניות חדשות. כך הפכו השנים האחרונות של שלטון השושלת הקאג'ארית לתקופה של תסיסות ומהומות במדינה.

בשנים 1909-1906, שנות ה'מהפכה החוקתית' בפרס, עמדה הקהילה היהודית נבוכה מול סיסמאות לשוויון חברתי ודרישה לחוקה חדשה, שהלכו, כאמור, יחד עם תמיכה בחכמי הדת השיעים, הקנאים והבלתי אוהדים כלפי מיעוטים דתיים. במצב זה קשה היה לציבור היהודי לנקוט עמדה כלשהי. לפי עדותו של חביב לוי אולצו היהודים בכורח המציאות לארגן הפגנות תמיכה במשטר הישן ואף לצעוק סיסמאות כגון: "אנו לא תומכים במשטר החוקתי", דבר שהיה מנוגד לאינטרס היהודי. היו גם מספר מקרים בהם יהודים נפגעו בהפגנות רחוב וגילויי איבה בין תומכי השאה למתנגדיו.[11]  חוקר הלאומיות האיראנית ר. קוטאם מציין בספרו כי היו גם יחידים מבין היהודים שפעלו בשורות התנועה למען המהפכה החוקתית. אך בדרך כלל עמדה הקהילה היהודית מן הצד, בנסיון לא להתערב ולא לקחת חלק בנעשה.[12]

העשור הראשון שלאחר 'המהפכה החוקתית' בפרס היה עבור הציבור היהודי תקופה של תיסכול. החוקה של שנת 1906 זיכתה אמנם את המיעוטים הדתיים במדינה במעמד של שיוויון זכויות אזרחי, אך הלכה למעשה, זכויות אלה לא נוצלו ולא תרמו לשיפור מצב היהודים במדינה. משרדי הממשלה נותרו ברובם סגורים בפני יהודים ורק יחידים התקבלו לשירות בצבא הפרסי, בתחום הרפואה או כפקידים במשרדי הדואר והמכס. פרט למידה מסויימת של ביטחון אישי לא חל שינוי במעמדם של יהודי המדינה.

אחד ההישגים היחידים שאליו הגיעו יהודים במסגרת החוקה החדשה הייתה האפשרות לשלוח נציג יהודי לבית הנבחרים הפרסי (המג'לס), זאת בדומה לכלל המיעוטים הדתיים במדינה. אך למעשה לא ניתן היה לממש צו זה. הנציג היהודי הראשון שנבחר לתפקיד היה עזיזוללה סימאני, שנאלץ לעזבו זמן קצר לאחר בחירתו, מכיוון שנתקל ביחס עוין מצד חברי בית הנבחרים. סימאני הסיק כי בית הנבחרים הפרסי אינו מוכן עדיין לקלוט בני מיעוטים והתפטר מתפקידו. במקומו מונה נציג מוסלמי ליבראל, סייד עבדאללה בהבהאני,[13] שהיה אחד המנהיגים הדתיים המובילים בתקופת 'המהפכה החוקתית'.

משקלם והשפעתם הניכרת של אנשי הדת בחוקה של שנת 1906 התבטא יותר מכל בסעיפים שבהם צויין במפורש כי האסיפה הלאומית הוקמה בסיועו של האימם ה-12, קדושת האיסלאם המוג'תהידים (חכמי ההלכה) והעם, וכי החוקים שיחוקקו בה לא יהיו מנוגדים לקדושת עקרונות האסלאם והחוקים שנחקקו בידי הנביא. ועדה של חמישה אנשי דת תחליט על קבלת כל חוק שיועבר באסיפה ותבטל חוקים הנוגדים את עקרונות האסלאם. כך עמדו אנשי הדת בעקביות נגד כל נטיה לחקיקה חילונית שהוגשה ביוזמת המחנה הליברלי. דרכה של פרס לחקיקה ליברלית הייתה עוד ארוכה ומלווה בקשיים.

במשך השנים שלאחר המהפכה (1912-1907) נותר הנושא של שוויון הזכויות למיעוטים הדתיים שנוי במחלוקת. העובדה שאחוז דומיננטי ביותר מאוכלוסיית פרס נמנה עם המוסלמים השיעיים הכריעה את הכף. באותה עת הייתה פרס ערש חשוב לביסוס התנועה הפאנאיסלאמית. חקיקה ליברלית ורעיונות מערביים של כיבוד זכויות הפרט ושוויון דתי לא הלכו בה יד ביד עם עקרונות הדת. בשל כך מצאו עצמם יהודי פרס יחד עם בני המיעוטים האחרים, נוצרים וזראטושטרים, עומדים מעבר לגדר כצופים בלבד. לאורך השנים רבו מקרים של פרעות ועלילות דם נגד יהודים בפרס. באיספאהאן, בשיראז, בכרמאנשאה, בטהראן ובכמה ערי שדה נפגעו יהודים ונותרו חסרי אונים.[14] שינויים משמעותיים במצבם של יהודי פרס חלו רק אחרי שנת 1925, בעת שריזא שאה פאהלווי סילק את המונרכיה ארוכת השנים של השושלת הקאג'ארית ותפס את השלטון במדינה.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הערות:

[1]

   1910 ,Peter Avery, "Modern IRAN",London. 1965, Ch.7

Edward. G. Browne: The Persian Revolution, 1905-1909. Cambridge

Houman Sarshar, “JUDEO-PERSIAN COMMUNITIES i. INTRODUCTION,” Encyclopædia Iranica, XV/1, pp. 89-90,

http://www.iranicaonline.org/articles/judeo-persian-communities-of-iran-i-introduction

David Yerushalmi, " The Jews of Iran in the Nineteenth century.Aspects of History, Community and Culture",Brill, 2010

See - Introduction & Background 

  http://www.iranicaonline.org/articles/judeo-persian-communities-v-qajar-period 

[2] ר' גם http://www.iranicaonline.org/articles/bahaism-xi

[3]  על הברית הבלתי-שגרתית שכרתה המנהיגות הדתית עם המהפכנים הליבראלים כמכשיר התנגדות יעיל נגד השושלת הקאג'ארית ר':

 N. R. Keddie, "IRAN - Religion Politics & Society", Selected Essays. 1980. pp 1-157

[4]  גלי מגפות ורעב קשה פקדו את פרס במשך כל המאה ה-19 בשנים 1822-21, 1833-32, 1860, 1876-72, 1889-88, 1892, 1904. ר':

 Cyril Elgood A.: Medical Histiry Of Persia & Easter . Calipate, Cambridge, 1951, pp. 514-537

[5]  אמנון נצר, "הפעילות הציונית באיראן", פעמים, חוב' מס' 1, ע' 25. שם  ציטוט מתוך "ספר נאמה" (ס' המסעות של נאסר-דין שאה).

[6] אברהם כהן, "יחסם של יהודי איראן להשכלה המודרנית", פעמים, מס' 1981 ,חוב' מס' 9, ע' 43.

A. Netzer, "The Jewish Of Persia & Alliance in The Late  Nineteenth. International Conference Of Jewish  Communities in Muslem Lands". Jerusalem. 1974.

 ר' אברהם כהן "יהודי איראן והמפעל החינוכי של 'כל ישראל חברים" פעמים .(1) 22.8 , עמ' 128-93: ,https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_22.8(1).pdf

 

[7]  'אגודת אחים' - Anglo-Jewish Association היה ארגון שנוסד בלונדון ב- 1871 במטרה לפעול למען שוויון זכויות ליהודים בכל מדינה ולהגן על יהודים שנרדפו על ידי השלטון במדינותיהם.

ר' גם חיים י. כהן, "היהודים בארצות המזרח התיכון בימינו", הוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים 1972, עמ' 57-59.

[8] אברהם כהן, "הקהילה היהודית בכרמאנשאה (איראן) במאות ה-19 עד למלחמת העולם השנייה; חברה וחינוך, מודל אפשרי לניתוח הפעילות החינוכית של 'כל ישראל חברים' בקהילות ישראל במזרח", הוצאת 'נועם', ירושלים, התשנ"ב. עמ' 13-6.

[9]  בשנת 1956 נערך לראשונה מפקד אוכלוסין רשמי בפרס, שכלל נתונים על דתם של האזרחים. על מפקד אוכלוסין ראשון שנערך בשנת - 1939-40. ר':

Spector D. E., "A History Of The  Persian Jews".1975. p. 316

[10]  אפרים ניימארק, "מסע בארץ הקדם", עמ' פג-פה, הוצאת ילין אפשטיין, ירושלים, תש"ז

[11]  חביב לוי, "תאריח-י - יהודי-י איראן", כרך ג', טהראן, 1960, ע' 829.

[12]               R. Cottam, "Nationalizm in IRAN". Pittsburgh,1964, p.83

[13]  חגי ארליך, "מבוא להסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה", האוניברסיטה הפתוחה, 1988 עמ' 227-226.     

(14) עזריה לוי, יהודי איראן במאה הי"ט. ירושלים, תשנ"א.עמ' 75–76, 117.  

אמנון נצר, "רדיפות ושמדות בתולדות יהודי איראן במאה הי"ז", "פעמים"(1) 6.2, יד בן צבי, 1980.  https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_6.2(1).pdf

ר' אמנון נצר, "קורות יהודי משהד ע"פ דילמאניאן יעקב", "פעמים" 42.9, יד בן צבי: https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_42.9(1).pdf.

ר' גם עזריה לוי, "קורות יהודי משהד", "פעמים", 6.3, יד בן צבי https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article.

אמנון נצר, בתוך: חיים סעדון, "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: איראן", מכון בן צבי, 2006.