הזקן של סבא

אילו לא נתלשו שערות בודדות מזקנו של בעל הבית בקטטה שהתרחשה בינו לבין הדייר הצעיר שלו, היה סיפורה של המריבה בחצר מסתיים באיומי סרק בלבד, או בניתוק הקשר בין שני הניצים. אז מן הסתם זוכים היו שניהם לחיוך נלעג מצד נשותיהם אשר בתבונתן היו מרגיעות את בעליהן, ומובילות אותם לחדריהם, ובא שלום על ישראל. כך היה דבר המריבה נשאר בין כותלי החצר בלבד, ולא הופך נושא לרכילות בלתי מרוסנת בפי הבריות במאהלה

בימים כתיקונם, היו החיים בחצר שוקקים והתנהלו כסדרם. גם ביום ההוא, עם תום המריבה, חזרו הנשים לסירי תבשיליהן, המשיכו לכבס את כביסתן, הניחו טלאי על טלאי בגרבי בעליהן וילדיהן. למעשה, שגרת חייהן לא הופרה. בחום השמש מייבשות היו מפירות העונה על גבי מחצלאות, בוררות אורז, חיטה וקטניות למיניהן, שאכסנו לימי החורף המושלגים בכדי חרס גדולים, רוקחות ריבות מפירות העונה, סוחטות ענבי בוסר וגרגירי רימונים, ואת הנוזל הסמיך היו שומרות בכלי זכוכית גדולים.

אחר כל אלה, יושבות היו הנשים על מדרגות חדריהן, ובליווי קולות פיצוח גרעינים, מרננות סודות על שכניהן בחצרות הסמוכות; על הריונן של הכלות הצעירות, ועל אי הריונן של אחרות, וגם מנדבות היו לכל דורש ושאינו דורש, עצות חכמות מניסיון חייהן. את הקורות  בין כותלי חדריהן שמרו בסוד ביניהן, עד אשר התגלו בחצרות אחרים. כך דשו בהם כאוות נפשן, והוסיפו השערות משלהן. כך עלה ופרח גם סיפור המריבה, והיה לנחלת הכול/ הכלל/ כולם.

אילו רק השכילו בעלי המריבה לפנות אל רבני הקהילה כדי לגשר ביניהם, היה אולי סיפורם מסתיים  במתן תרומה הגונה לעניי הקהילה, ובהבטחה לחדול ממריבות. הרוח הרעה שנשבה בין הבריות אילצה אותם לפנות לבורר מטעם השלטונות (קאדי), ובחוסר תבונתם, פנו אל רשויות השיפוט אשר במחוז. אנשים אלו אשר כל עולמם סבב סביב קשיי פרנסה, ודאגה לרווחת משפחותיהם, רחוקים היו מרחק שנות אור מכל קשר ומגע עם הרשויות, ובהיכנסם אל אולם המשפט אליו זומנו, היו המומים ומפוחדים  מיראת המקום שנגלה לעיניהם. הקאדי לבוש עבאיה וסביבו יועציו ישובים נשענים על כריות, משועשעים היו מסיפור המריבה של היהודי ושכנו. האווירה בלשכתו של הבורר גרמה לשני הניצים אימה, וחרטה, אך חרטה שכזו מתפרשת הייתה כביזוי בלתי נסלח לכבודו של הקאדי.

בדאבון ליבם, הקשיבו להכרזת פסיקתו של הקאדי ויועציו. לשון הפסיקה קבע שעל התולש לשלם מאה תומן, על כל שערה שנתלשה מזקנו של בעל הבית, סכום עתק והזוי בימים ההם, ולא, דינו להיכלא בבית האסורים. מובן  שגזר הדין הכספי היה בלתי ניתן למימוש. מבועתים וחפויי ראש מחומרת הדין חזרו המתדיינים לביתם.

אשת הדייר עסמת, התאבלה על אובדן בעלה, אבי בנה שאותו כה אהבה. הנאשם, נתנאל (חודא-דאד), ידוע היה בקהילתו כנער שקדן שביקש להגשים שאיפות שעליהן חלם. זה לא מכבר הוא סיים את לימודיו בבית ספר "אליאנס" בעירו כרמאנשאה. מגמת פניו להגשמת  חלומותיו הייתה ירושלים. בדרכו ליעדו, זימן הגורל לחייו נערה נאה מבית טוב כאן בכרמאנשאה. הוא נישא לה והקים בעיר את ביתו. כיתר דיירי הרובע היהודי התגורר בחצר משותפת, תחת  עינו הפקוחה של בעל הבית, שהיה אחיה של אשתו עסמת, ואת רעיון העלייה לירושלים דחה למועד מאוחר יותר.

לימים, הפגיש אותו גורלו עם כומר ארמני שאף הוא הגיע זה מקרוב לעיר. בכל יום שישי נהג הכומר לארח בביתו קבוצת צעירים סקרנים, ומחפשי  דרך.  בביתו היו גם אוסף ספרי מדע, רומנים של גדולי הסופרים, מתורגמים בחלקם, וכן עיתונים עדכניים. בסיומם של המפגשים, נהג הכומר לקיים שיעורי לימוד של השפה האנגלית שהוענקו ללא תמורה. נתנאל מאושר היה מההזדמנות שניתנה לו להכיר צעירים כמותו, לקרוא ספרים ועיתונים שכל חייו השתוקק להשיגם. בפגישות ימי שישי נגלה לפניו עולם חדש ומפתיע שמאז ומתמיד ידע על קיומו, ואותם מצא בביתו של הכומר הארמני.

הימים היו ימי חורף קצרים, ולעיתים נמשכו השיחות מעבר למתוכנן. נתנאל חרד היה מאיחוריו לבית הכנסת בערבי שבתות. באותו יום שישי הקשו הכפור והשלגים על הליכתו, ובבית חיכתה עסמת שידעה את סיבת העדרו, וכמסווה הדליקה את הנרות כבכל ליל שבת, והניחה אותם על עדן חלון חדרה.

סיפור איחוריו של נתנאל בערבי שבתות היה נושא לרכילות בקרב דיירי החצר, ותוצאותיו הם שהביאו למריבה הלא רצויה אשר בעקבותיה הגיעה פסיקתו  הזדונית של הקאדי, פסיקה שהרסה את חיי משפחתו של נתנאל, וקטעה את חלומותיו.

בתום מספר שנים, ובעצת רבנים, נאלצה עסמת להינשא לאיש יהודי בעל קרקעות, ולחיות בכפר. עסמאת שקיוותה שהשמחה והאושר  ישובו לחייה, עזבה את העיר שבה נולדה וגדלה, והלכה בעקבות האיש שהבטיח לה אושר וחיי רווחה. האיש לא גילה לה את דבר נישואיו לנערה צעירה מבנות הכפר.

בהגיעה לכפר קיבלה את פניה אישה צעירה ונאה (האישה שאת קיומה בעלה הסתיר) כאורחת ראויה, שיש לכבדה ולספק את צרכיה, אך הבהירה לכל שהיא האדונית המנהלת את סדרי הבית.

עסמת, מופתעת ומושפלת הבינה את מקומה בצל האישה האחרת ולא מצאה טעם לחיות במחיצת האיש שבעורמתו אמלל אותה. היא מאסה בו, ובחיים שהעניק לה. הגעגועים לבית שהשאירה מאחור הטריפו את דעתה. הכמיהה העזה לחיים בקרב משפחתה וקרוביה  לא נתנו לה מנוח. שאיפתה להקים  בית שתוכל לחיות בו כרצונה לא מומשה, והיא נוכחה לדעת  שלעולם לא תוכל להשלים עם המעמד הנחות והבזוי שנגזר עליה. עסמת לא שרדה את חייה העלובים וחסרי התוכן. השמועה מספרת על עולי רגל אשר פגשו את נתנאל בדרכם אל ירושלים. סוד בריחתו מן הכלא נותר בלתי ידוע.

 

כתבה: הלן משולם, גבעון, 2015

עורכת לשונית: אורית אדוריאן