Anvar Piranzar Afary was born in Kermanshah in 1932

to her parents Eliyahu and Monir Piranzar (Nana Chanum Sadeqi-Hakimzadah) who were born in Kermanshah. Anvar studied at the Alliance school in Kermanshah. In 1945, her parents moved to Tehran, where she studied at Nourbakhsh High School. In the early 1950s she married Naim Afary, a member of the Jewish community of  Kermanshah. Anvar and her family currently live in Los Angeles, USA



אנוואר אפארי פירנזר - שנות ה-50

 Anvar Pirnazar Afary - 1950s   

אנוואר פירנזר אפארי - שנות ה-50                                                                

                                  Memoirs of Anvar Pirnazar Afary


Here are some memories I have from the city of Kermanshah. I was blessed to be born in a large extended Iranian Jewish family in Kermanshah. I was born on the eve of “Ilanot” Bahman 2nd (February), 1932. I was thirteen when the war came to an end in 1945 and my family decided to move from Kermanshah to Tehran.

I was 8 or 9 years old, when WWII came close to our borders in Kermanshah. In the 1940, the Nazis began a propaganda campaign among Muslims of the Middle East.  Some in the region were taken in by these and developed pro-Nazi sympathies. I remember we were fearful of the Sunni Muslim neighbors we had.  The neighbors’ children would come and shouted, “Soon my master Hitler will come and we’re going to take your house.” Many in the Muslim community as a whole believed that “Jews were ritually impure” (نجس). In September 1941, when the Allies occupied Iran, they sent Reza Shah Pahlavi to exile in South Africa and replaced him with his son, Muhammad Reza Shah (r. 1941-1970), who had studied in Switzerland and knew French and was familiar with the western culture took his place.

When a Jewish student, in order to get to school had to pass by a Muslim neighborhood, the Muslim children would throw stones at them and call them “you bad Jews”. During Pesach we would clean everything in the house and eat matzos. Some in the Muslim community lied to their children and told them we put the blood of a Muslim boy in the dough. Those instigators did so to further aggravate the young people’s hatred towards us. I remember a story from my mother’s youth in Kermanshah. The owner of a workshop had several Muslim workers. Over some work dispute the owner slapped a boy. As a result of this injury, the boy who had epilepsy died.  This incident reverberated through the Muslim community. They ransacked the Jewish homes and took everything they could.

But my father and my brother also had Muslim friends who sympathized with our family and the treatment we received. I especially remember when they were invited to our house, as they were leaving and saying good bye, one said in Arabic “Ja al hagh va zahabeh batel”  (جا الحق و ذهب باطل– “Truth came and made lies disappear”.

Despite these circumstances, many Shi’i Muslim intellectuals sent their children to  the French Alliance school. Later, under Reza Shah, some of these students were sent abroad to further their education. Upon their return to Iran, these graduates would teach in Iran’s schools and at Tehran University. They advocated tolerant ideas using a famous poem by Sa’di that all humans are like one body and if one part of our body is hurt, all the other parts would feel hurt.

"بنی‌آدم اعضای یک دیگرند
که در آفرينش ز یک گوهرند

چو عضوى به‌درد آورَد روزگ
دگر عضوها را نمانَد قرار

تو کز محنت دیگران بی‌غمی
نشاید که نامت نهند آدمی"

Their teachings were crucial and such ideas gradually restored peace between Muslims and Jews after World War II. The national attitude also changed substantially compared to what it had been during the war.

As far as my good memories go, we used to visit historical sites. Our home was about 30 minutes away (by bus) from the famous Taq-e Bostan (Persian: طاق بستان or '"Arch of the Garden" ) It is a historic site made by stone, with a series of large rock reliefs, dating back to the Sassanid Empire in the 4th century CE.

My other good memoires are from when my family and I used to come to your house on Yom-Kippur and also on Sukkot. My mother was a niece of the Hakimzadeh family and spent a great deal of time with them. Your mom used to cook lunch for the children. Your  dad, who was a most respectable member of our Jewish temple, from time to time told us stories from the Torah.

My parents, uncles, aunt, brothers and one sister were all educated in the French Alliance school. My father was one of the first people to have graduated from that school and my mother also attended the school. At the French Alliance School, they taught us three languages – Persian, Hebrew, and French.

On the first day of school in first grade I went with my aunt Mahin. She was the vice principal of our school. She was fluent in French, which she had picked up at the Alliance as she had also been a student there before being employed as vice-principal. Our French principal was Madmoisele Bardache. She was a tall, blond kind woman, around 30 years old. As far as I know she never married.

We had lessons in hygiene. They taught us not to wipe our eyes with our hands. Our Hebrew history teacher was Iranian. She told us stories from the Torah. Most of my memory is from the ways some of those teachers treated the students. I remember one who was quite harsh.  When a student was late during winter, she would have them stand next to the wall in the classroom, take a stick, and whip them mercilessly, even as the poor student was wet from the rain or snow and was shaking from cold. But the other teachers were very kind and decent human beings. Luckily, with my friend Hanriette Nikrave, we were often at the top of our class, Students who performed well received a card known as “Bon Point.” I received it every week. Hanriette and I were teachers’ assistant. The teacher would give us the grade book for the class and Hanriette and I would organize the names of the students according to the grades they had received. The kind teacher once told me “Anvar, in the future, you are going to be a person who can help Iranian Jewish women.” This was when I was  in sixth grade and I had written an essay about motherhood. My oldest brother Rahmat used to bring home different kinds of newspapers and magazines. I would read them and based on the knowledge I got from the papers and magazines, wrote a nice essay. It was these essays that received the praise of my teacher.

The Hakimazadeh family had a prosperous trade with Europe and were the wealthiest people in the Jewish community of Kermanshah.  The heads of the family were three brothers, Abdullah, Mashiah, and Isaac. They were my grandmother’s brother. My grandmother, whom we called Khanum Naz, lost her husband when she was in her twenties sometime around WWI, when my mother was a child. A widow with several small children, Khanum Naz then moved in with her brothers, the Hakimzadeh brothers, and so my mother and her siblings were raised with the support of their uncles.

The Hakimzadeh family were generous benefactors. They permitted the Alliance to establish the school on their property, on a very large piece of land. On one corner was the girls’ school, in another corner was the boys’ school, in a third corner was the residence of the school’s French administrators, and in the fourth corner, which had a large and majestic house, the Hakimazadeh family lived, and as was the custom at the time several generations lived together. They had their own cook and their own African-Iranian nurse who took care of the children. Her name was Atiyeh and she or her family were probably brought to Iran during the slave trade which had continued through the late 19th century.

Eventually the youngest brother Isaac Hakimzadeh married one of the French teachers. She was from Beirut and her name was Hilda, we used to call her Hilda Khanum. Later, I remember Hilda’s mother came from Beirut to help her out.  In addition to teaching, the school was an intellectual center, and the principal and teachers held discussion sessions around important issues.

My father Elyahu became an accountant for the British Bank in Kermanshah. I remember a story about how my father claimed to be an inspector and came to the Alliance School pretending to check the school’s curriculum. In those days marriages were entirely arranged by parents and guardians and the young people had almost no say in it. The family had considered Monir for Elyahu. My father was determined to see Monir before marriage. With the help of his friend Abdullah, who taught in that school, Elyahu was brought to the school as a supposed inspector. In the classroom, Abdullah calls on Monir to recite some poems. She did and Elyahu liked her. The wedding took place soon after, but my mother did not meet my father until her wedding night.

The French school used to go up to 9th grade, however by the time I finished 7th grade, they discontinued the last two years.  My mother decided that it was time for me to learn sewing and prepare to get married. The sister of one of my Armenian classmates had studied the Gerlovin Sewing method and had received a license. So, with my two cousins Ahoo (Eliza Aharoni) and Rachel Hakimzadeh we began to take sewing instructions.  I got my sewing license after 6 months. When Eliza migrated to Israel in 1950, she used her sewing license and made a good income by getting a job at a factory and later became a sewing teacher.

When we moved to Tehran in 1945, I pleaded with my mother to let me continue my education. I found Nourbakhsh Highschool, one of the most prestigious schools of Tehran, and signed myself up. Over the summer I studied the 8th grade on my own, took an exam at the end of the summer, and was admitted to 9th grade. In high school I studied math and sciences, especially my favorite subject Physics.

I will always cherish the good memories of my years in Kermanshah, especially the time I spent in your parents’ house, Mahi and Moshe Aharoni, and with my cousins Mariette, Ahoo (Aliza), Helen, Flora, Eshrat (Pnina), Pouriya, Nina, Yacov and Amir.

With my best wishes for all of your family and for peace in Israel and Iran too,

Written by Anvar Pirnazar Afary, Los Angeles, USA

September 20, 2023


אנוואר פירנזר אפארי נולדה בכרמאנשאה בשנת 1932 להוריה אליהו ומוניר פירנזר (ננא חאנום צאדקי-חכימזאדה) שנולדו בכרמאנשאה. אנוואר למדה בבית הספר של אירגון אליאנס בכרמאנשאה. בשנת 1945 עברו הוריה אל טהראן, שם למדה בבית ספר התיכון נורבכש (Nourbakhsh Highschool). בראשית שנות ה-50 נישאה לנעים אפארי, בן הקהילה היהודית בכרמאנשאה. אנוואר חייה כיום בלוס אנג'לס, ארה"ב.

אנוואר פירנזר אפארי - זיכרונות מכרמאנשאה

אלה הם כמה זיכרונות שיש לי מהעיר כרמאנשאה. התברכתי שנולדתי במשפחה יהודית איראנית גדולה בכרמאנשאה. נולדתי בערב "אילנות" בחודש בהמן (2 בפברואר) שנת 1932. הייתי בת שלוש עשרה כשהמלחמה הגיעה לסיומה בשנת 1945 כאשר משפחתי החליטה לעבור מכרמאנשאה אל טהראן.

הייתי בת שמונה או תשע, כשמלחמת העולם השנייה התקרבה אל גבולות כרמאנשאה. בשנת -1940 החלו הנאצים במסע תעמולה בקרב מוסלמים במזרח התיכון. חלקם נקלטו על ידם והם פיתחו אהדה פרו-נאצית. אני זוכרת שחששנו מהשכנים המוסלמים הסונים שהיו לנו. הילדים של השכנים היו צועקים לעברנו, "בקרוב היטלר יגיע ואנחנו הולכים לקחת את הבית שלך." רבים בקרב הקהילה המוסלמית האמינו כי "היהודים טמאים מבחינה פולחנית" (نجس).
בספטמבר 1941 כאשר בעלות הברית פלשו לאיראן, הם שלחו את המלך רזא שאה פאהלווי לגלות בדרום אפריקה והעלו לשלטון את בנו של השאה, מוחמד רזא שאה (1970-1941), שלמד בשווייץ, ידע צרפתית והיה בעל השכלה מערבית מונה במקומו.

כאשר תלמיד יהודי היה צריך לעבור ליד שכונה מוסלמית, כדי להגיע לבית הספר, היו הילדים המוסלמים זורקים עליהם אבנים וקוראים להם "יהודים טמאים". בפסח היינו מנקים הכול בבית ואוכלים מצות. חלק מהקהילה המוסלמית שיקרו לילדים האלה ואמרו להם שהכנסנו דם של ילד מוסלמי לבצק. אותם מסיתים עשו זאת כדי להגביר את שנאת הצעירים כלפינו. אני זוכרת סיפור מתקופת הנעורים של אמי בכרמאנשאה. לבעל בית מלאכה היו כמה עובדים מוסלמים. על רקע סכסוך עבודה הבעלים סטר לילד וכתוצאה מפגיעה זו נפטר הנער שסבל מאפילפסיה. אירוע זה הדהד בקהילה המוסלמית. הם פשטו על בתי היהודים ולקחו כל מה שיכלו. אבל לאבי ולאחי היו גם חברים מוסלמים שהזדהו עם המשפחה שלנו והיחס שקיבלנו היה שונה. אני זוכרת במיוחד שכאשר הם הוזמנו לביתנו, כשיצאו ונפרדו, אחד מהם אמר בערבית "Ja al hagh va zahabeh batel" (جا الحق و ذهب باطل) – "האמת צצה והפריחה את כל השקרים".

למרות הנסיבות הללו היו הרבה אינטלקטואלים שיעים מוסלמים שהכניסו את ילדיהם לבית הספר היהודי - צרפתי "אליאנס". אנשי הממשל שלחו את ילדיהם לבית ספר זה, כי למדו בו צרפתית בבית הספר, ונשלחו ללימודים בצרפת וכאשר חזרו לאיראן הם לימדו בבתי הספר והפיצו רעיונות ליברליים וסובלניים. זכור לי שיר מפורסם מאת המשורר סעדי שבאמצעותו לימדו שכל בני האדם הם כמו גוף אחד ואם חלק אחד בגופנו נפגע, כל שאר החלקים יחושו פגועים:
"بنیآدم اعضای یک دیگرند
که در آفرينش ز یک گوهرند
چو عضوى بهدرد آورَد روزگ
دگر عضوها را نمانَد قرار
تو کز محنت دیگران بیغمی
نشاید که نامت نهند آدمی"
תורה זו הייתה בעלת משמעות ורעיונות כאלה החזירו בהדרגה את השלום לאחר מלחמת העולם השנייה. גם הגישה הלאומנית השתנתה ב-80% ממה ששרר במהלך המלחמה.

באשר לזיכרונות הטובים שלי מאותה תקופה, נהגנו לבקר באתרים היסטוריים. ביתנו שכן במרחק של כ -30 דקות נסיעה (באוטובוס) מ- Taq-e Bostan המפורסם (בפרסית: طاق بستان זהו אתר היסטורי חצוב באבן, בו סדרה של תבליטי סלע גדולים המשויכים לתקופת האימפריה הסאסאנית במאה ה-4 לספירה.

שאר הזיכרונות הטובים שלי הם מהזמן שבו אני ומשפחתי היינו מגיעים אל משפחת דודתי מאהי ומשה חי הארוני ביום-כיפור וגם בחג סוכות. אמי הייתה אחיינית למשפחת הכימזאדה ובילתה איתם רבות. דודתי מאהי נהגה לבשל לנו הילדים כדי שהם יאכלו עד הצהריים ובעלה משה חי, שהיה חבר נכובד בקהילה היהודית שלנו, סיפר לי מדי פעם מסיפורי התורה.

הוריי, הדודים, הדודה, האחים והאחות האחת שלי התחנכו כולם בבית הספר היהודי –צרפתי של ארגון אליאנס. אבי היה מהאנשים הראשונים שעברו לבית ספר אליאנס מבית הספר הדתי היהודי (מכתאב), וגם אמי התחילה ללמוד בבית הספר הצרפתי אליאנס שם לימדו אותנו שלוש שפות – פרסית, עברית וצרפתית.

ביום הראשון ללימודים הלכתי עם דודתי מאהין. היא הייתה סגנית המנהל של בית הספר שלנו. היא שלטה בצרפתית שוטפת, שאותה למדה ב"אליאנס" מכיוון שלמדה שם לפני שעבדה כסגנית המנהלת. המנהלת הצרפתיה שלנו הייתה מדמואיזל בארדש. היא הייתה אישה גבוהה, בלונדינית חביבה, כבת 30. למיטב ידיעתי היא מעולם לא התחתנה.

היו לנו שיעורים בהיגיינה, ואמרו לנו לא לנגב את העיניים ביד. המורה שלנו להיסטוריה לעברית היה איראני. היא סיפרה לנו סיפורים מהתורה. רוב הזיכרון שלי הוא מהדרכים שבהן חלק מאותם מורים התייחסו לתלמידים. אני זוכרת אחד מהם שהיה מאוד אכזרי. כאשר תלמידה איחרה בימי החורף, היא הייתה מזמינה אותם לעמוד ליד הקיר בכיתה, לוקחת מקל ולמצליפה בהם בחוזקה, כשהם רטובים מגשם או שלג ורועדים מקור. אבל המורה השני היה אדיב מאוד ובן אדם הגון. למרבה המזל, הייתי לעתים קרובות בראש הכיתה שלי, עם חברתי הנרייטה ניקרווש. סטודנטים שהצטיינו קיבלו כרטיס המכונה "בון פוינט". קיבלתי את זה כל שבוע. הנרייט ואני היינו עוזרות של מורים. המורה הייתה נותנת לנו את ספר הציונים לכיתה ואני והנרייט היינו מארגנות את שמות התלמידים לפי הציונים שקיבלו. המורה החביב אמר לי פעם "אנוואר, בעתיד, את הולכת להיות אדם שיכול לעזור לנשים יהודיות איראניות". זה היה כשהייתי בכיתה ו' וכתבתי חיבור על אמהות. אחי הבכור רחמת נהג להביא הביתה סוגים שונים של עיתונים ומגזינים. הייתי קוראת אותם ועל סמך הידע שקיבלתי מהעיתונים והמגזינים כתבתי חיבור נחמד. החיבורים הללו הם שזכו לשבחי המורה שלי.

למשפחת הכימזאדה היה סחר משגשג עם אירופה הם היו האנשים העשירים ביותר בקהילה היהודית של כרמאנשאה. ראשי המשפחה היו שלושה אחים, עבדאללה, משיח ויצחק. הם היו אחים של סבתא שלי.
סבתי, שקראנו לה חאנום נאז, איבדה את בעלה כשהייתה בשנות העשרים לחייה מתישהו בסביבות מלחמת העולם הראשונה, כשאמי הייתה ילדה. חאנום נאז שהפכה אלמנה עם כמה ילדים קטנים, עברה אז לגור עם אחיה, וכך גדלו אמי ואחיה בתמיכת דודיהם.

משפחת הכימזאדה הייתה מאוד נדיבה. הם התירו לארגון האליאנס להקים בית ספר, על חלקת אדמה גדולה מאוד שהייתה ברשותם. בחלק אחד היה שכן בית הספר לבנות, ובצד האחר בית הספר לבנים, בפינה שלישית היה משכן המנהלים הצרפתים של בית הספר. בפינה הרביעית, בה היה בית גדול ומפואר, התגוררה משפחת חכימזאדה, מספר דורות ביחד. באותה תקופה היו להם טבח משלהם ואחות אפריקאית-איראנית משלהם שטיפלה בילדים. שמה היה עטיה. בסופו של דבר האח הצעיר יצחק חכימזאדה התחתן עם אחת המורות לצרפתית בבית הספר. היא הייתה ילידת ביירות ושמה היה הילדה, היינו קוראים לה הילדה חנום. מאוחר יותר, אני זוכרת שאמה באה מביירות כדי לעזור לה.
בנוסף להוראה, בית הספר שימש כמרכז תרבות, המקיים מפגשים ודיונים סביב נושאים חשובים.

אבי אליהו פירנזאר עבד כרואה חשבון בבנק הבריטי בכרמאנשאה. אני זוכרת סיפור על איך אבא שלי התחזה למפקח והגיע לבית הספר אליאנס והעמיד פנים שהוא בודק את תוכנית הלימודים של בית הספר.
באותם ימים הנישואים היו מסודרים לחלוטין על ידי הורים ואפוטרופוסים ולצעירים כמעט ולא הייתה שום מילה הנושא. המשפחה שקלה לבקש את ידה של מוניר בת משפחת הכימזאדה עבור אליהו. אבי היה נחוש בדעתו לראות את מוניר לפני הנישואין. בעזרתו של חברו עבדאללה שלימד בבית הספר אליאנס, אליהו הובא לבית הספר כמפקח כביכול. בכיתה קרא עבדאללה למוניר לדקלם כמה שירים ואליהו חיבב אותה.
החתונה התקיימה זמן קצר לאחר מכן, אך אמי לא פגשה את אבי עד ליל הכלולות שלה.

בית הספר אליאנס קיים כיתות עד כיתה ט', אולם אחר שסיימתי את כיתה ז' הורי הפסיקו את לימודי השנתיים האחרונות של בית הספר. אמא שלי החליטה שהגיע הזמן שלי ללמוד תפירה ולהתכונן לרגע שאתחתן. אחותו של אחת מחברותיי הארמניות למדה את שיטת התפירה של (גרלובין) וקיבלה רישיון. אז עם שתי הדודות שלי אוהו (עליזה אהרוני) ורחל הכימזאדה התחלנו לקבל שעורי תפירה. קיבלתי את תעודת לימודי התפירה שלי אחרי 6 חודשים.
כשבת דודתי עליזה הגיעה לארץ בשנת 1950, היא השתמשה בתעודת לימודי התפירה שלה והרוויחה הכנסה טובה על ידי עבודה במפעל ולאחר מכן אף הפכה למורה לתפירה.

כשעברנו לטהראן בשנת 1945, התחננתי בפני אמי שתאפשר לי להמשיך בלימודי. מצאתי את תיכון נורבכש, אחד מבתי הספר היוקרתיים של טהראן, ורשמתי את עצמי. במהלך הקיץ למדתי לבד את השיעורים לכיתה ח', ניגשתי לבחינה בסוף הקיץ ולאחר מכן התקבלתי לכיתה ט'. בתיכון למדתי מתמטיקה ומדעים, במיוחד המקצוע האהוב עלי היה לימודי הפיזיקה .

אני תמיד אוקיר את הזיכרונות הטובים משנותיי בכרמאנשאה, במיוחד את התקופה שבה ביליתי בבית דודי, מאהי ומשה חי (הארוני) אהרוני, ועם בני הדודים שלי מרייט, אהו (עליזה), הלן, פלורה, אשרת (פנינה), פוריה, נינה, יעקוב ואמיר.
איחולים וברכות לכל המשפחה ולשלום בישראל וכן גם באיראן.

כתבה: אנוואר פירנזר אפארי
לוס אנג'לס - 20 בספטמבר 2023