חנום נאז צאדקי-חכימזאדה – קווים לדמותה
חנום נאז צאדקי-חכימזאדה – קווים לדמותה
(1975-1889)
חנום נאז (א-ננא), בתם הבכורה של מורווארי ואברהם חכימזאדה (צאצאי אהרון סדומי, שהיה מאנוסי משהד), נולדה בכרמאנשאה בשנת 1889. למשפחת חכימזאדה נולדו ארבע בנות: חנום-נאז, מרים, שרה וכווכי ושלושה בנים: עבדולה, משיח ויצחק.[1]
בגיל צעיר נשלחה חנום נאז ל'מכתאב חאנה' ('חדר') כדי לרכוש ידע בלימודי עברית ובלימודי קודש. באותם ימים למדו ב'מכתאב חאנה' בכרמאנשאה בנים ובנות ביחד. במאמרו של אברהם כהן על ה'מכתאב חאנה' הזכיר המחבר את שמה של חנום נאז כאחת התלמידות שנכחה בכיתות הלימוד המשותפות. בנושא השתתפותן של בנות בכיתות ה'מכתאב חאנה' בכרמאנשאה בשנות ה-90' של המאה ה-19 ציין כהן: "יש מטילים ספק בעדות זו [=בהשתתפותן של בנות בלימודים ב'מכתאב חאנה' בכרמאנשאה], אבל היא נכונה. שמותיהן של שלוש מן הלומדות מוכרים לנו: סבתי צפורה מרי בת הרב חכים אקאג'אן, שנפטרה במושב נווה ימין, ואחותה שרה כהן, המתגוררת היום באותו מושב. גורלה של השלישית, כאנום נאז חכימזאדה, אינו ידוע לנו. את שמה מסרה לי אחותי רוזה מרי מנווה ימין"
בהמשך ציין המחבר גם מי עודד את השתתפותן של הבנות בכיתות הלימוד:"הרב הרופא חכים אקאג'אן הוא שנתן רשות לשלוח את הבנות ל'חדר' בכרמאנשאה, ואף שלח את בנותיו שלו הנ"ל ללמוד, בשנים 1904-1900".[2]
כאשר הייתה חנום נאז בת שתים עשרה ארסו אותה הוריה לשמואל צאדקי.נכדתה של חנום-נאז, פלור (פלורה) ראסך סיפרה זיכרונות אישיים ממפגשים עם סבתה שהזדמנו לה בתקופת ילדותה בכרמאנשאה, ובבגרותה בטהראן:
"א-ננא (סבתא חנום-נאז) סיפרה לי על היום בו הגיעו בני משפחתו של בעלה שמואל לבקש את ידה, כשהייתה ילדה צעירה, בת תשע בלבד, בעת שברחה מהאורחים הזרים אשר הגיעו לבית הוריה, והתחבאה מאחורי חביות במחסן שבמרתף ביתם. הוריה מצאו אותה שם רק אחרי חיפושים רבים.
מספר שנים אחרי נישואיה לשמואל, בעת סידור בגדיו של בעלה, מצאה חנום נאז דף נייר באחד מכיסי בגדו. כאשר שאלה אותו אם יש לשמור על הדף, ענה לה: "לא, אלה הם דברים שכתב ונתן לי הרב לשמור בכיסי כדי שאזכה באהבתך, אבל מאחר שאת אוהבת אותי, אין צורך לשמור!".
בשנת 1929 נפטר בעלה של חנום נאז ממחלה, והותיר אותה אלמנה צעירה מאוד מטופלת בחמישה ילדים: בנותיה מאהי, ננא-חאנום (מוניר) ופולין ושני בניה – יהודה ודוד.
חנום-נאז הייתה אישה עצמאית, סמכותית ודעתנית מאוד, ידעה לכלכל את צעדיה. אחיה ובני משפחתה חיו לצידה, ואנשי הקהילה הכירו באישיותה הדומיננטית ונהגו להתייעץ איתה.
כאישה משכילה יחסית לבנות דורה, היא המשיכה לרכוש דעת ולא ויתרה על לימוד וקריאה בכתבי הקודש גם אחרי שנישאה והתאלמנה. בכל שבת התמידה לאסוף את צעירי המשפחה ולקרוא איתם בפרשת השבוע, פרשנות וסיפורי המקרא.
נוסף לאחריות על בני משפחתה לקחה חנום-נאז על עצמה גם תפקידים ציבוריים, וביחד עם כמה נשים ממשפחות בעלות אמצעים הן אספו כספים לעזרה לנזקקים בקרב הקהילה.
בשנות ה-30, לאחר שנפטרו אביה ואמה, החליטה חנום-נאז לעבור עם ילדיה אל בית מגורי הוריה, שהיה מבנה גדול ומרווח. היא חשה באחריות המוטלת עליה ולקחה על עצמה את הטיפול באחיה ובאחיותיה הצעירים, אשר נותרו ללא הורים.
בראשית שנות ה-30 עלה יהודה, בנה הבכור, לארץ ישראל. שנים ספורות אחר כך עלו ארצה, דרך סוריה ולבנון, גם בתה פולין ובעלה צבי (סלה) יחד עם בתם הצעירה חנה, והתגוררו בירושלים. אז החליטה חנום-נאז לעשות בגפה מסע ארוך זה כדי לבקר אצל שני ילדיה. היא יצאה לדרך הארוכה בכרכרות ועל גבי סוסים, מסע שנמשך חודשים אחדים. מאוחר יותר, בשנת 1956, שנים אחדות אחרי שבתה מאהי עלתה לישראל, הגיעה חנום-נאז לביקור נוסף. הפעם עשתה את דרכה בטיסה מאיראן.
בראשית שנות ה-50 עברה חנום-נאז לגור בעיר אהואז, שהייתה אז מרכז של תעשיית הנפט האנגלו-איראנית. שם חי ועבד בנה הצעיר דוד צאדקי, יחד עם אשתו מארי ובתם הצעירה דיאנה.
לדברי פלור: "אחר שחזרה א-ננא מביקורה השני אצל ילדיה בישראל, היא עברה לגור בטהראן בבית בתה ננא חאנום פירנזאר דודתנו, ואנחנו ביקרנו אותה פעמים רבות. בבית פירנזר היה לא-ננא חדר משלה, וביקורנו שם נמשכו שעות ארוכות, כשאנחנו מספרות זו לזו על העבר. ניהלנו שיחות נפש מעניינות מאוד, היה מאוד נעים להיות בחברתה של א-ננא. עוד בילדותנו, אנחנו נכדיה, חשנו כלפיה כבוד שהיה מלווה ביראה. כך היה גם כאשר נהגנו לבקר אותה אחר שבגרותינו".
חנום-נאז צאדקי (א-ננא) נפטרה בטהראן (ה' באדר תשל"ה) 16 בפברואר 1975 בגיל 86, ונקברה בבית העלמין היהודי בטהראן.
——————————————————
הערות:
1) המידע על חנום-נאז נרשם מתוך שיחות עם נכדותיה פלור (פלורה) ראסך והלן משולם (נינה שפרינגר-אהרוני, שנת 2018).
2) ר' אברהם כהן, " 'מכתאב' – החדר היהודי בפרס", פעמים, 14.4, תשמ"ג, יד בן צבי, עמ' 63, הערה 46 :