הקהילה היהודית בכרמאנשאה – רקע היסטורי

איראן מחולקת למחוזות (בפרסית: אֹסְתאן), אשר לכל אחד מהם עיר מרכזית – בירת מחוז.

כרמאנשאה או קרמאשאן (בפרסית: کرمانشاه, בכורדית: Kirmaşan) היא בירת מחוז כרמאנשאה, עיר גדולה בצפון-מערב איראן, השוכנת בלב אזור חקלאי פורה. מיקומה של כרמאנשאה בצומת דרכים חשוב על גבול עיראק-איראן סייע לה להפוך לעיר מחוז, שדרכה התנהל מעבר של סחר יבוא-ייצוא. אוכלוסייתה מורכבת ברובה מתושבים ממוצא כורדי ולורי. מחוז כרמאנשאה היה אחד המרכזים האסטרטגיים והמסחריים החשובים באזור כבר במאה הרביעית לפני הספירה. בשל קרבתו לממלכות אשור ובבל נחשף אזור זה ללא הרף להתקפותיהם של מלכים, שלחמו שוב ושוב כדי לשמר את השליטה בו. את ייסוד העיר מייחסים לשושלת המלוכה הסאסאנית, ששלטה בפרס עד הכיבוש המוסלמי בעשור האחרון של המאה הרביעית לספירה. על כך מעידים תבליטי ענק החצובים בסלעי 'תאק-א בוסתאן' (Tag-e Bostan), הממוקמת בצפון-מזרח העיר כרמאנשאה. תבליטים אלה מתארים את הכתרות שושלות המלכים הסאסאנים, והם מבטאים את השליטה הפרסית במחוז זה.

יהודי כרמאנשאה – מקורות היסטוריים

יהודים הגיעו לפרס וחיו בה עוד מתקופת חורבן בית ראשון, בעת שהגלה סנחריב מלך אשור שבויים מיהודה אל אזור חוראסאן שבצפון-מזרח פרס, ורבים מהם נשארו לגור באזור גם לאחר 'הצהרת כורש' ושיבת ציון. עדות לראשיתו של קיום יהודי בעיר כרמאנשאה מוצאים החוקרים ברשימותיו של ההיסטוריון נתן הבבלי במאה ה-10 לספירה, המזכיר שריש גלותא מר עוקבא גורש בראשית המאה ה-9 לספירה ליישוב בשם כרמאנשאה (Kirmānshāh), השוכן לא הרחק מבגדאד (שם סופר גם כי אנשי הקהילה היהודית בעיר חגגו את הגעת ריש גלותא מר עוקבא במשך שבעה ימים וחלקו לו כבוד רב).[1]

נתונים דמוגרפיים[2] מאוחרים יותר, מהמחצית הראשונה של המאה ה-17, ניתן למצוא ברשימותיו של המשורר וההיסטוריון היהודי בבאי אבן לוטף, "כתאב-א אנוסי ( Ketāb-e anūsī) שם הוזכרה כרמאנשאה בין הקהילות היהודיות.

הרב דוד דבית הלל כתב על הקהילה היהודית של כרמאנשאה ביומן המתעד את המסע שערך בשנים 1832-1824. לדבריו היו בעיר שלושה בתי כנסת ואוכלוסייה יהודית של כ-300 משפחות, שהיו ברובם סוחרים ורוכלים, שחלקם הגדול היה שייך לשכבות החלשות של האוכלוסייה.[3]

נוסע אחר, יוסף בנימין, שחי באמצע המאה ה-19, התייחס אף הוא לחיים היהודיים ולמצבם הכלכלי של בני הקהילה. לפי תיאוריו, כרמאנשאה הייתה עיר גדולה, מבוצרת ומוקפת בשרשרת הרים, ובה קהילה יהודית קטנה, שמנתה באותה עת ארבעים משפחות, שעיקר עיסוקן היה מסחר בשטיחים.[4]

הנוסע האנגלי בקינגהאם, שביקר בכרמאנשאה בשנת 1821, והנוסע המיסיונר ד"ר וולף, ששהה בה תקופה קצרה בין השנים 1830-1824, דיווחו על כ-20 משפחות יהודיות שחיו בקרב אוכלוסייה מקומית, שמנתה להערכת וולף כ-15,000–18,000 תושבים.[5]

בשנת 1838 דווח על 60 משפחות יהודיות, שמנו כ-300 איש,[6] ובשנת 1873 הגיע מספרם ל-600 יהודים.[7]

הנוסע אפרים ניימארק, שביקר בכרמאנשאה בשנים 1886-1883, העריך את מספר אנשי הקהילה היהודית בכ-250 נפש.[8] ניימארק תיאר ברשימותיו קהילה שבה כמה נכבדים, כגון חכים אקאג'אן, שהיה רופא, מורה, שוחט ותלמיד חכם. לדברי ניימארק הקהילה אימצה רבים מהמנהגים של יהודי בגדאד/עיראק, שחיו בה בשל היותה עיר מסחר. לדבריו, שנאת היהודים, שהייתה נפוצה באזורי מרכז פרס, הייתה נפוצה פחות בכרמאנשאה.

קהילת כרמאנשאה שימשה מקלט לפליטים יהודים שנסו על נפשם מאיסלום כפוי, ומצאו בה נתיב בריחה ומקלט בדרכם לארץ ישראל. הגיעו אליה פליטים שברחו מיזד, מכאשאן, ממשהאד ומקהילות אחרות בפרס, ולא מעט מהם נקלטו ונשארו לגור בה.[9] כך קרה, למשל, לאחר ההמרה הכפוייה [10] של הקהילה היהודית במשהאד ורצח של 32 יהודים בעיר בשנת 1839, אז ברחו ממנה יהודים אל כרמאנשאה. בכרמאנשאה התיישבו גם סוחרים יהודים מעיראק . בשנות ה-30 שימשה העיר מקלט גם לפליטים יהודים מאזורי רוסיה הלבנה ואוזבקיסטן (ר' שם הערה מספר 17).

בשנת 1904 הוערכה האוכלוסייה היהודית בכרמאנשאה ב-1,406 נפש. זאת ניתן ללמוד מדוחות של מנהלי בית הספר 'אליאנס', המופיעים בבולטין ארגון ה'אליאנס. את העלייה במספר היהודים בקהילה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 אפשר להסביר גם בשל ממדי ההגירה היהודית אליה במהלך אותן שנים.

ועד הקהילה בכרמאנשאה – 'חברה'/'קומיטה'

בפרס לא התאגדו ועדי קהילות תחת הנהגה מרכזית אחת, זאת בשל המרחקים הגאוגרפיים הגדולים ביניהן. ניהול הקהילות היה בידי ועדים מקומיים. הרובע היהודי (המאהלה) בכרמאנשאה שכן בחלקו הצפוני של העיר (באיזור פייז-אבאד), בו נבנו כ-135 בתים במרחקים קטנים זה מזה וגגותיהם נשקו זה לזה. ארגון וניהול הקהילה היה נתון בידי – ועד הקהילה המקומית ה'חברה' 11]. בין הפעילים בו היו סוחרים ובעלי מקצוע חילוניים ממשפחות מסורתיות ואמידות יחסית, כמו האחים עבדולה ומשיח חכימזאדה, עבדולה חקיקת (עובדיה חגיגת), עבדולה רוקני, משיח סולימאני, חיים שמעיה, ד"ר פאטולה אמיני, עבדולה צדיקפור ואחרים, ביניהם גם נציגים בעלי אוריינטציה דתית, כדוגמת הרב משה חי כהן-יזדי הארוני. חברי הוועד עסקו בהתנדבות בנושאים חברתיים-כלכליים של הקהילה, פעלו מול השלטונות ומול ארגונים יהודיים בעולם. בין החברים נמנו גם אישים בעלי יכולת כלכלית, שתמכו בתקציב בית הספר ובתשלומי שכר לימוד לתלמידים וסייעו למיעוטי יכולת בקהילה. צורכי הדת של הקהילה, כגון שחיטה, כשרות, נישואין וגירושין והחזקת בתי הכנסת, הוטלו על רבנים כמולא יחסקאל, מולא עזרא ומולא חנוך. גם בית המרחץ היהודי היה בפיקוח 'ועד הקהילה'. החלטות מכריעות שהיו קשורות בנושאי דת וחברה התקבלו בפורום משותף של כלל נציגי הוועד.

דיאלקט ואוצר מילים

הנתק בין הקהילות היהודיות השונות בפרס, שהשתרעו על פני מרחב גיאוגרפי גדול והיו מרוחקות זו מזו, השפיע גם על הלשון המדוברת – פרסית יהודית . הדיאלקט ואוצר המילים בפרסית יהודית היה שונה בכל אחת מהקהילות והתבסס על הפרסית המקומית, שבה נשזרו שיבושי מילים עבריות מכתבי הקודש (שנקראה "לא תורה"). ליהודי כרמאנשאה לא היה דיאלקט המייחד אותם, מאחר שהקהילה הייתה הטרוגנית באופייה. הדיאלקט היהודי בעיר היה קרוב יותר לזה של יהודי טהראן, ואוצר המילים שייחד את הפרסית היהודית בה היה מצומצם יחסית, והתבסס בעיקר על הפרסית המקומית, שהושפעה מהקירבה הגאוגרפית לאזורי כורדיסטן הפרסית, שנוספו לה מילים מלשון הקודש.

החיים הכלכליים בעיר

עד לפני המהפכה החוקתית בפרס (1911-1905) היו רוב הגברים בקהילה רוכלים או בעלי עסקים קטנים.[12] בעשור השני של המאה ה-20 החלו היהודים לרכוש חנויות ועסקים גם בשווקים המקומיים של העיר, דבר שנאסר עליהם קודם לכן. בכרמאנשאה נוצרו גם שותפויות עסקיות עם היהודים העיראקים שהגיעו לעיר בעקבות עיסוקם במסחר.

החינוך היהודי

בית הספר הראשון של ארגון 'אליאנס' (כל ישראל חברים) הוקם בשנת 1898 בטהראן. בתוך 20 שנה הוקמו באיראן בתי ספר בתשע ערים נוספות. בכרמאנשאה, כבקהילות אחרות, הופסקה פעילות המַכּתַב חָאנֶה באותן ערים בהן נפתחו. עד אז זכו ילדי המיעוט היהודי במדינה לחינוך 'המַכּתַב' או חונכו בבתי הספר של 'האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים' - ארגון נוצרי מיסיונרי שפעל גם באיראן. בכרמאנשאה הוקם בית הספר של ארגון ה'אליאנס' בשנת 1904, תחילה במבנה ישן ומאוחר יותר, בראשית שנות ה-40, עבר אל שני מבנים סמוכים זה לזה, האחד לבנים והאחר לבנות. היה זה בית הספר היהודי המודרני הראשון שידעה הקהילה. בכרמאנשאה הוקמה  גם 'אגודת כל ישראל חברים-כי"ח (ר' שם מסמך מס' 10 במצגת), שחבריה היו מנכבדי הקהילה, אשר שילמו דמי חבר שנשלחו למרכז האירגון בפריז.

איסלום כפוי

יהודי כרמאנשאה שרדו ניסיונות ההמרה לנצרות שאותם חוו יהודים בקהילות בפרס במאות ה-17 וה-18, וכן גם את ההמרה לכת הבהאית, שהחלה לקראת סוף המחצית הראשונה של המאה ה-19. אולם בסוף המאה ה-19 הומרו בכרמאנשאה בכפייה לאסלאם (ר' אברהם כהן, עמ' 11-9) שבעים מבני משפחתו של חכים נסיר, אחיו של חכים אקאג'אן ורופא בעל מוניטין. שמעון בנו של חכים נסיר, שהיה מורה ב'אליאנס', אף אולץ לשאת לאשה את בתו של איש דת מוסלמי, שהיה בעל עמדה בכירה בעיר.

אנטישמיות באיראן

שנאת יהודים הייתה קיימת בכרמאנשאה (ר' עמ' 22-13) ובפרס לפני המהפכה החוקתית של שנת 1906 וגם אחריה, אך לא הייתה מושרשת בה כמו בערים אחרות.[13] ביטוי קשה לשנאת היהודים אירע בעשור הראשון של המאה ה-20, כאשר נפוצה בעיר עלילת דם שהביאה לפרעות ברובע היהודי בעיר.

במהלך שנות שלטונו הנהיג ריזא שאה פאהלווי (1941-1925) רפורמות אזרחיות חדשות ששינו לטובה את חיי היום יום של היהודים: מאותה עת יהודים לא נחשבו 'טמאים' ולא הודרו מהמרחב הציבורי; יהודים ומיעוטים דתיים אחרים נהנו מרפורמות חדשות בתחומי חברה וחינוך; חלו שינויים גם במערכות המשפט ובזכויות האזרח של התושבים; יהודים הורשו לפתוח חנויות ובתי עסק עצמאיים; הם גם החלו לשלוח את בניהם ובנותיהם לבתי ספר תיכוניים בעיר, שעד אז לא היו מיועדים להם; רמת החיים של בני הקהילה עלתה; בית הספר של 'אליאנס' בכרמאנשאה שינה את שמו ל'אליאנס-אתחאד' (=המאוחד), והיה מעתה פתוח לכלל אוכלוסיית ילדי העיר; יהודים התקבלו ללימודים גבוהים ולחלק מהמשרות הממשלתיות, שהיו סגורות בפניהם קודם לכן (כמו במקרה של אליהו פירנזר); משפחות יהודיות בעלות אמצעים עזבו את הרובע היהודי ועברו לגור באזורים שונים ברחבי העיר ובפרבריה; על היהודים הוטלה החובה להתגייס לצבא, כשאר אזרחי המדינה, ובין הצעירים מיהודי כרמאנשאה שהתגייסו, היו אף מי שהגיעו לדרגות קצונה ושרתו כרופאים.

הרפורמות החדשות היו אמנם לרווחת היהודים והמיעוטים בה, אך שאיפת המלך להקנות לבני עמו 'לאומיות איראנית חדשה' הייתה בעוכריהם. מחד גיסא, סייעה מדיניות השאה להפוך את ארצו למדינה חילונית, מודרנית ועצמאית, הפתוחה לטכנולוגיות חדשות ולקידמה ולכזו שאינה תלויה במעצמות זרות. הוא נקט במדיניות שדחקה את אנשי הדת –העולאמא –ואת נציגיהם מעמדות כוח מרכזיות שתפסו עד לאותה עת. מאידך גיסא, היו לשאיפותיו הלאומיות ולמדיניות החוץ שלו השלכות קשות על המיעוט היהודי במדינה. חתירתו של השאה לאחד את בני עמו באמצעות 'זהות לאומית חדשה' - 'הזהות האיראנית', תוך אימוץ מיתוסים מפרקי ההיסטוריה הקדומה של שושלות השליטים הפרה-איסלאמיים באיראן, והמגמה להציג את נתיניו כצאצאי השבטים הארים הקדומים, הפכו את היהודים בארצו לקבוצה אתנית בלתי שייכת ולנטע זר במדינה, זאת למרות שיהודי פרס היו הקבוצה הדתית העתיקה ביותר בה. ההעדפות הפוליטיות של ריזא שאה פאהלווי בניהול מדיניות החוץ האיראנית וניסיונות ההתקרבות שלו לגרמניה ולאידיאולוגיות הנאציות, הגבירו את האווירה האנטי יהודית בארצו, הכתיבו בהכרח תפיסות גזעניות כלפי המיעוט היהודי, וליבו יחס של איבה וגילויי אנטישמיות במדינה.

בשנות ה-30 התחזקה המעורבות הגרמנית באיראן בתחומי סחר, טכנולוגיה, רפואה ועוד. במקביל גם גברה התעמולה האנטישמית הגרמנית באיראן, בשידורי רדיו ועיתונות גרמנית שהופצה באיראן בשפה הפרסית, סווגו היהודים כבני "גזע נחות". שידורי תעמולה אלה, (ר':"אנטישמיות גרמנית והתעמולה הנאצית לעולם המוסלמי") שנשאו אופי גזעני אנטישמי מובהק, העצימו את הלכי הרוח השליליים כלפי המיעוט היהודי במדינה. לאורך תקופת שלטונו התמיד ממשל ריזא שאה לתמוך בגרמניה הנאצית. תצלומים של היטלר שהוצגו בחלונות ראווה ברחובות הערים.[14] גם התקשורת האיראנית הייתה מגויסת למדיניות השאה ופרסמה מאמרים פרו גרמניים ואנטי יהודיים.[15]  אווירה עוינת זו הגבירה את השנאה למיעוט היהודי מצד האוכלוסייה המוסלמית במדינה והעצימה  את תחושות הניכור בקרב היהודים במדינה.

במהלך המחצית השנייה של שנות ה-30 ובראשית שנות ה-40 זכתה כרמאנשאה לראשיתה של תנופה כלכלית, שהסיבות לה היו, בין השאר, הקמת בית הזיקוק הגדול לנפט בעיר, ומאוחר יותר גם שדה תעופה.[16] זיכיונות הנפט שהיו באותה עת בידים בריטיות הגבירו את הנוכחות הבריטית בעיר. הבנק האימפריאלי הבריטי שהוקם בכרמאנשאה תרם גם הוא לפיתוחה, מאחר ונדרשו לו עובדים בעלי השכלה וידע בשפות זרות. בין העובדים הללו נמנו גם יהודים מבני הקהילה בעיר, וכן גם יהודים עיראקים שהתגוררו בה. הפריחה הכלכלית וההתפתחות שידעה העיר, יחד עם הרפורמות האזרחיות שהנהיג השאה, הביאו אמנם לתקופה של שגשוג לכלל אנשי העיר, וגם למיעוט היהודי בה, אך אלה לא צמצמו את ביטויי האנטישמיות מצד האוכלוסייה המוסלמית השיעית. לביטויי שנאה אלה שנמשכו לאורך שנות ה-40 וראשית שנות ה-50, היו השלכות קשות על היהודים, שהיו נתונים מדי יום להתקפות בלתי צפויות מצד האספסוף המקומי, בבתיהם וברחובות העיר.[17]

עלייה ופעילות ציונית 

מאז אמצע שנות ה-80 של המאה ה-19 החלה תנועה של עלייה יהודית מפרס אל ארץ ישראל בקבוצות או כיחידים. בשנת 1917 דווח על 1,509 יהודים מפרס שחיו בירושלים. אליהם יש להוסיף משפחות אחדות שהתיישבו בטבריה, בצפת ובחברון.[18] עד הצהרת בלפור הייתה נטייה מצד יחידים וקבוצות מבין יהודי פרס להגיע לארץ ישראל מתוך מניעים דתיים וכלכליים. מכרמאנשאה עזבו אל ארץ ישראל צעירים ובעלי משפחות שהגיעו תחילה בגפם, במטרה לבקר בארץ הקודש, וגם כדי לבחון את אפשרויות הקיום בה. חלקם נשארו ונקלטו, ואחרים לא מצאו את מקומם וחזרו לפרס, בעיקר בשל סיבות כלכליות, שנבעו ממצבו הירוד של היישוב בארץ ישראל, כפי שהיה, למשל, במקרה של הרב חכים אקאג'אן (ר' שם עמ' 114).

הצהרת בלפור וראשית התארגנותה של התנועה הציונית בטהראן [19] תרמו מימד רעיוני נוסף לעלייה לארץ ישראל – המניע הלאומי-ציוני. הידיעה על ההצהרה והתוכנית לכינון בית לאומי ליהודים הופצה בראשית נובמבר 1917. היא  הגיעה אל הקהילה היהודית בטהראן כבר בימים הראשונים לאחר הכרזתה ועברה במהירות גם אל הערים המרוחקות יותר כהמדאן, כרמאנשאה ועוד. החדשות התקבלו בקהילות רבות בהתקהלויות של שמחה. בקרב רבים מיהודי איראן החלה התעוררות לאימוץ הרעיון הציוני. אף יהודי כרמאנשאה הצטרפו אל המסגרות החדשות של התנועה הציונית ולקחו חלק משמעותי בפעילות הציונית בפרס. כרמאנשאה הייתה אחת משמונה עשרה קהילות שבהן הוקם סניף של ההסתדרות הציונית המרכזית של פרס, אשר פעל כארגון פדרטיבי שמרכזו בטהראן, וסניפיו פעלו בערי שדה מרוחקות מעיר הבירה.[20]

המידע על פעילות התנועה הציונית באירופה ועל הקונגרסים הציוניים לא היה בבחינת גילוי חדש עבור שכבת הצעירים המשכילים בכרמאנשאה. צעירים אלה, בוגרי בית הספר 'אליאנס', שהיו בראשית שנות העשרים לחייהם, גילו עניין רב במתרחש באירופה ובעולם היהודי עוד לפני הצהרת בלפור וההקמה הרשמית  של ההסתדרות הציונית המרכזית בטהראן. הם קיימו ביניהם שיח ער בנושא תחיית הציונות באירופה. במסגרת אותה קבוצת צעירים צמחו ופעלו גם שמואל יחזקאל חיים, צעיר חילוני נמרץ, שנולד וגדל בכרמאנשאה, והיה לימים דמות מפתח בניהול ובארגון ההסתדרות הציונית בטהראן ואחד הפעילים הבולטים בקרב הקהילה היהודית בפרס. איש ציבור ופעיל ציוני נוסף, שהיה בעל תפיסה דתית-לאומית, הוא משה חי כהן-יזדי הארוני. בדומה לפעילי הקהילות האחרות, גם קבוצת הצעירים שהתארגנה בכרמאנשאה כגרעין ראשון להקמת תנועה ציונית בעיר ביקשה מאנשי ההסתדרות הציונית המרכזית בטהראן לשלוח להם ספרים ועיתונים  הנוגעים למפעל הציוני ומייסדיו. הייתה זו ראשיתה של פעילות חדשה בתחומי ההסברה, התרגום וההוצאה לאור של חוברות וחומרים בנושאי ההיסטוריה היהודית ופועלה של התנועה הציונות העולמית בפרס. בשנת 1920 יצא לאור בטהראן ביטאון ההסתדרות הציונית של פרס – 'הגאולה',[21] שהגיע גם לכרמאנשאה. בעזרת חומרים אלה דאגו הפעילים לגייס חברים חדשים מבני קהילתם לשורות הארגון. הפעילים בקהילה שקלו שקל והעלו תרומות גם ל 'קרן הגאולה'.[22] בדומה לקהילות המרוחקות גם קהילת כרמאנשאה שלחה נציג משלה אל ההסתדרות הציונית המרכזית בטהראן.

הקמת ההסתדרות הציונית המרכזית בטהראן וסניפיו בערי השדה וההשתתפות הפעילה בהם הגבירו את תחושת הביטחון בקרב המיעוט היהודי ברחבי פרס. הם ראו בארגון הציוני המרכזי בטהראן גוף שיש ביכולתו לייצג אותם. הארגון הציוני נטע בציבור היהודי זיק של תקווה לעתיד טוב יותר. אל המרכז בטהראן החלו להגיע באותן שנים מכתבי תלונות ובקשות (ר' שם גם הערות מספר 9; 13) לעזרה כנגד עוולות שנגרמו להם על ידי האוכלוסייה המקומית ונציגי השלטון.[23]

הפעילות הציונית בכרמאנשאה ובפרס בכלל שגשגה עד מחצית שנות ה-20 , אך לא האריכה ימים. היא נבלמה בידי ריזא שאה פאהלווי, אשר במסגרת יישום 'הלאומיות האיראנית החדשה' לא גילה סובלנות כלפי פעילות אידיאולוגית-פוליטית מכל סוג, כולל קשרים עם מדינות זרות או קבוצות שפעלו מחוץ לפרס. תחת שלטונו נאסרה באותן שנים הפעילות הציונית באיראן וסניפי הארגון נסגרו. יהודה קופלביץ', שליח 'קרן היסוד' מארץ ישראל, שהגיע לפרס בשנת 1928, התבקש גם  להשתדל בפני השלטונות בעניין חידוש הפעילות הציונית בקהילות פרס, אך ללא הואיל.[24]

רק באוגוסט 1941, עם פלישת בנות הברית לאיראן, השתנו פני הדברים. ריזא שאה אולץ לעזוב את השלטון ובנו מוחמד ריזא שאה פאהלווי ירש את מקומו. בכך נבלמה הפעילות הגרמנית באיראן ונפתח פתח לפעילות ציונית מחודשת.

יהודי כרמאנשאה במחצית השנייה של שנות ה-40

העשור הראשון לשלטונו של מוחמד שאה פאהלווי היה מלווה בתסיסה פוליטית פנימית. חופש העיתונות והפעילות הפוליטית במדינה אפשרו פרסום ביטאונים והקמה של מפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית. באווירה זו התאפשרה במחצית השנייה של שנות ה-40 גם פעילות תרבותית יהודית.[25] בטהראן ובערי השדה חודשה הפעילות הציונית.

אחרי מלחמת העולם השנייה פגשו יהודי איראן חיילים יהודים ששירתו בכוחות בעלות הברית ויצרו קשרים עם עובדי הסוכנות היהודית ונציגי הקרנות הלאומיים שהגיעו אליה. גם לכרמאנשאה הגיעו נציגי הקרנות הלאומיים, ושליחי ארגוני רווחה מארצות הברית כמו סטנלי אברמוביץ' [26], נציג ארגון הג'וינט באיראן, והרב יצחק מאיר הלוי לוי, שליח 'אוצר התורה' בטהראן.  הצעירים והצעירות בקהילה היו צמאים לקשרים עם נציגי ארגונים יהודיים וציוניים. ברחבי  איראן הוקמו מועדונים וסניפים של ארגון 'החלוץ', שעסקו בפעילויות תרבות ובארגון תנועת נוער ציונית. במהלך אותן שנים נפתחו חמישה עשר סניפים של תנועת 'החלוץ' ברחבי איראן, ביניהם סניף בכרמאנשאה. לקראת שנת 1947 נמנו באיראן כ-2,000 בני נוער שהיו חברים בתנועה. תנועת 'החלוץ' הייתה פעילה באיראן מאז שנת 1942. מדריכי התנועה קבעו לעצמם מטרות ברורות להכשרה של גרעיני נוער יהודי לצורך עלייה לארץ ישראל. [27] קבוצות של פעילים מקרב הצעירים היהודים אף הוציאו לאור עיתונים ושבועונים משלהם. לצורך הקמת גרעין 'החלוץ' בכרמאנשאה הגיעו אליה במהלך שנות ה-40 מדריכים מסניף התנועה בהמדאן, שארגנו את פעילויות התנועה בתמיכת ועד הקהילה המקומי. במסגרת זו נערכו עבור בני הנוער פעילויות מאורגנות כמו קבוצת כדור עף, שהתקיימה בבית הספר לבנים. בימי שבתות וחופשות הועמדו לרשות התנועה מבני בית הספר. לקראת אירועים מיוחדים הפכה חצר בית הספר למקום התכנסות, ולהופעות תרבות. בימי חופשת הקיץ אורגן מדי שנה 'גארדן פארטי' – יריד שעשועים שכלל מופעים והצגות,  שאליו הוזמנו גם נכבדי העיר והקהילה. ההכנסות מהאירוע נתרמו לקופת בית הספר. מקהלה של חברי התנועה ערכה מופעים בפורים ואת שמחת תורה חגגו הצעירים בבית הכנסת. לצורך גיבוש הקבוצה נערכו גם טיולים משותפים של נערים ונערות חברי תנועת 'החלוץ' בטבע.[28]  

בראשית שנות ה-40 סייעו פעילי ארגון 'החלוץ', בשיתוף עם הקהילה היהודית בטהראן, בהקמה ובארגון של בתי היתומים עבור  'ילדי טהראן', ששהו באיראן בתקופה שלפני המעבר לארץ ישראל. בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל, סייעו פעילי התנועה למסגרות שעסקו בארגון עליית יהודי עיראק דרך איראן לישראל .[29] במהלך השנים 1951-1949 נמשכה בראשות שלמה הלל הפעילות באיראן לארגון בריחה של יהודים מעיראק לישראל. בשנים אלה הגיעו לישראל גם 24,805 מיהודי איראן (ר' שם: הערת שוליים בעמ' 20), שרבים מהם היו צעירים חברי תנועת 'החלוץ'. במסגרת זו הונפקו 'תעודות עולה' מזויפות, שבהן נרשמו שמות של צעירים יהודים איראנים כבנים ובנות למשפחות העולים מעיראק. בין צעירים אלה נמנו גם כמה עשרות צעירים פעילי תנועת 'החלוץ' מכרמאנשאה (ר' שם: עמ' 28-24; 37-36)

בשנים ראשונות אחר הקמת מדינת ישראל גברה אליה העלייה מאיראן, כשליש מאוכלוסיית יהודיה עזבו את המדינה. באיראן חיו אחרי קום המדינה כ- 90,000 - 100,000 יהודים.[30] בכרמאנשאה מנתה האוכלוסייה היהודית בסוף שנות ה-40 מעל 2,864 נפש[31] בסוף שנות ה-40 ובראשית שנות ה-50 חלו שינויים דמוגרפיים משמעותיים בקהילה. את כרמאנשאה עזבו משפחות שלמות אל טהראן, ומספר היהודים בעיר הלך והתדלדל. בין העוזבים היו גם כאלה שבחרו לעלות לישראל. לקראת סוף המאה ה-20 חיו בכרמאנשאה משפחות יהודיות מעטות. כיום נותרו בעיר מספר קטן בלבד של יהודים.

 

 

הערות

[1] ר' ספרו של חביב לוי: 

 Habib Levy , "The comprehensive history of the Jews of Iran" Mazda publishers,1999, pp 185-186

 לדברי חביב לוי, האיזכור הראשון, הידוע על קיומו של יישוב יהודי בכרמאנשאה מופיע בכתביו של נתן בן יצחק הכהן הבבלי, אשר הזכיר בספרו את דבר המחלוקת שפרצה בראשית המאה ה-9 לספירה בין ראש ישיבת פומפדיתא, כהן צדק בן יוסף, לבין ריש גלותא מר עוקבא, המנהיג היהודי של מחוז פרס. שם גם סיפר על הגזירה שהוטלה על מר עוקבא בצו החליפות לגלות אל העיר כרמאנשאה. בכרמאנשאה חגגה הקהילה היהודית את הגעתו של מר עוקבא במשך שבעה ימים' וחלקה לו כבוד רב. בבית הכנסת שרה הקהילה לכבודו ונכבדי הקהילה העלוהו לתורה, והוא דרש בפני ציבור המתפללים.

 

Nahid Pirnazar, “KERMANSHAH viii. THE JEWISH COMMUNITY,” Encyclopædia Iranica, XVI/3, pp. 329-330"

   .http://www.iranicaonline.org/articles/kermanshah-08-jews

http://www.iranicaonline.org/articles/judeo-persian-communities-of-iran-i-introduction

Sahar Pakseresht, “The modernization of an Iranian city: the case study of Kermanshah” Ph.D. thesis, University Polytechnic of Catalonia UPC, 2017, pp.  24-57

pcommons.upc.edu/bitstream/2117/117639/1/TSK1de1.pdf

[2]  סקירה דמוגרפית מפורטת בנושא מספר התושבים היהודים בכרמאנשאה, וציטוטים מתוך דוחות וספרי מסע של מבקרים ונוסעים שהגיעו לאורך השנים:אל הקהילה היהודית בכרמאנשאה  ר' אברהם כהן, "הקהילה היהודית בכרמאנשאה (איראן) מראשית המאה ה-19 עד מלחמת העולם ה-2", משרד החינוך, 1992, עמ' 9-6.

 באבאי בן לוטף היה משורר והיסטוריון שחי ויצר בעיר קאשאן בפרס במחצית הראשונה של המאה ה-11. בכתב יד של ספרו "כתאב-י אנוסי" (Ketāb-e anūsī) תיאר בחריזה את קורותיו כמי שאולץ להמיר את דתו בכפייה לאיסלאם.

 

see:  Ketab-e Anusi , The forced conversion of Iranian Jews in Safavid Dynasty, babai ben lotf-e kashani, ketab corporation, (farsi),USA, 2021

 

[3]                                                                                                                               David D’Beth Hillel, "The Travels of Rabbi David D’Beth Hillel from Jerusalem, through Arabia, Kurdistan, Part of Persia and India To Madras", London, pp 105-104, 2011

מספר זה גבוה, ככל הנראה, מהמספר האמיתי. פישל טען שר' דוד דבית הלל הגזים מאוד באומדן, ר' "מסע לכורדיסטאן פרס ובבל" בתוך "ספר המסעות של ר' דוד דבית הלל" (1932).

תרגם והוציא לאור ד"ר ו.י. פישל, הדפסה מיוחדת מירחון "סיני", ירושלים, תרצ"ט.

[4]                                                                                                                                                                                                                                    Israel Joseph Benjamin, Eight Years in Asia and Africa from 1846 to 1855, Hanover, pp. 205-6 1859 

De Sasy, Baron Silvestre, “Extrai d’un intieraire en Perse par la voire de Bagdad, Paris, Sajou,1913, p.3, 8

[5]                                                                                                                                                                                .Wolff, James. "Researches and missionary labors among the jew Mohammed and other sects", London, Isbister, 1903, p.50

       .Buckingham,James Silk  “Travels in Assyria,Media and Persia, London, ?, 1928

[6]                                                                                                                                                                                                    Southgate, Horatio. “Narrative of a tour through Armenia, Kurdistan, Persia,Mesopotamia, London, Tiltand Bogue, (n.d.), p.135

[7] אברהם כהן, "הקהילה היהודית בכרמאנשאה (איראן) מראשית המאה ה-19 עד מלחמת העולם ה-2", משרד החינוך, 1992, עמ' 7, ר' שם  הערה מס' 15 בעמ' 129.  

[8] אפרים ניימארק, "מסע בארץ הקדם". ילין אפשטיין, ירושלים, תש"ז, ע"ע נב-נג. על פי החוקר אברהם כהן ניימארק התכוון בדבריו ל-250 משפחות. ר' בספרו: אברהם כהן,  "הקהילה היהודית בכרמאנשאה (איראן) מראשית המאה ה-19 עד מלחמת העולם השנייה", משרד החינוך, הוצאת נועם, ירושלים, 1992, עמ' 7.

[9] אברהם כהן, "הקהילה היהודית בכרמאנשאה (איראן) מראשית המאה ה-19 עד מלחמת העולם ה-2", משרד החינוך, 1992, עמ' 16-15.

רוזה (רוזלין) כהן-מארי; "שורשים למשפחות כהן-מארי", עמ' 119-116, הוצאה פרטית, כפר סבא, 2004.

[10]  'אנוסי משהד', ר' אמנון נצר, "קורות יהודי משהד ע"פ דילמאניאן יעקב", "פעמים" 42.9, יד בן צבי: https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_42.9(1).pdf.

עזריה לוי, "קורות יהודי משהד", "פעמים", 6.3, יד בן צבי https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article.

Mehrdad Amanat, “JUDEO-PERSIAN COMMUNITIES v. QAJAR PERIOD (2),” Encyclopædia Iranica, XV/2, pp.117-124 

http://www.iranicaonline.org/articles/judeo-5-2-qajar-conversion-of-jews

[11]  בין תצלומי המצגת המלווה את  פרק הפתיחה לאתר זה מופיעים תצלומים של חברי ועד הקהילה - 'חברה' בכרמאנשאה, שהיו פעילים במהלך השנים 1920;1925;1942; 1945, 1951, מזוהים בחלקם הגדול. ר' בכיתוביות המידע במצגת: 'יהודי כרמאנשאה - מראה דמותם'.

על אישים ודמויות בקהילת יהודי כרמאנשאה במהלך השנים, ר' במאמר:

Nahid Pirnazar, “KERMANSHAH viii. THE JEWISH COMMUNITY,” Encyclopædia Iranica, XVI/3, pp. 329-330"

   .http://www.iranicaonline.org/articles/kermanshah-08-jews

[12]  אברהם כהן, "הקהילה היהודית בכרמאנשאה (איראן) מראשית המאה ה-19 עד מלחמת העולם ה-2", משרד החינוך, 1992, עמ' 12-9   

ר' גם: http://archive.diarna.org/site/detail/public/1910 

[13]                                                                                                        

  Janet Afary, "The Iranian Constitutional Revolution, 1906-1911: Grassroots Democracy, Social Democracy, and the  Origins of Feminism" (New York: Columbia University Press,   1996). pp.77-78

[14]  קטע יומן חדשות בריטי "(Allies Meet In Iran (1941" מתוך הסרט "The Persian Corridor", בו נראה תצלום דיוקנו של היטלר מוצג בחלון ראווה בטהראן. ר' דקה 0:58 בקישור המצורף בזה:  https://www.youtube.com/watch? v=Rj9OiU7p9eM

[15]   

על האנטישמיות באיראן בתקופת שלטונו של ריזא שאה פאהלווי, ופריחתם של אירגונים ומפלגות בעלות אופי אנטישמי באיראן: ר' אמנון נצר, "האנטישמיות באיראן 1950-1925", פעמים, יד בן-צבי, 29.1, עמ' 27-17

https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_29.1(1).pdf

        Orly R. Rahimiyan, “JUDEO-PERSIAN COMMUNITIES vi 

THE PAHLAVI ERA (1925-1979),” Encyclopædia Iranica, XV/2, pp.124-132

//www.iranicaonline.org/articles/judeo-persian-vi-the-pahlavi-era

[16]  ר' שם אברהם כהן,  "הקהילה היהודית בכרמאנשאה (איראן) מראשית המאה ה-19 עד מלחמת העולם ה-2", משרד החינוך, 1992, עמ' 6-5.

העברת זיכיונות הנפט של איראן לידיים זרות בשנת 1933 וההתקוממות נגדם ר':    https://en.wikipedia.org/wiki/Anglo-Persian_Oil_Company#1933_agreement

https://en.wikipedia.org/wiki/Nationalization_of_the_Iranian_oil_industry

[17] על גילויי אנטישמיות כלפי יהודים מצד האוכלוסייה המקומית בקהילת כרמאנשאה ניתן לקרוא באתר. ר' : יצחק כלימיאן – זיכרונות מכרמאנשאה, ר' גם ראיון עם הלן משולם-אהרוני, וכן בפרק סיפורי כרמאנשאה  (שם ר' סיפורים: סודות ונפלאות בבית המרחץ; תמונות מחיי היהודים בצל הפרעות בכרמאנשאה ועוד). 

[18] על עליית משפחה יהודית מכרמאנשה בשנות ה30 של המאה ה-19 ראה: י' מזרחי-צורף / "בית אורחים כוננו בעיר ירושלים" – קורות הרב דוד בן אליהו וניסיונות הקמת מוסד "הכנסת אורחים" בירושלים בשלהי המאה הי"ט. "שרשרת הדורות", גיליון מס' 3 דצמבר 2011 עע' -4-10. . אודי מזרחי צורף כתב מאמר על תולדות משפחת צורף -זרגר שמוצאה הרחוק מכרמאנשאה, וקליטת הפרסים הראשונים בירושלים בשנות השמונים של המאה ה-19:

רפאל חיים הכהן, "אבנים בחומה", הוצאת דפוס ר. ח. הכהן, ירושלים, 1970.

ר' גם אמנון, נצר. "עליית יהודי איראן לארץ ישראל בשנים 1922-1948, לפי המסמכים הרשמיים של ממשלת איראן", ציון וציונות בקרב יהודי ספרד והמזרח (תשס"ב) 379-365.

ר' גם אמנון נצר, "עליית יהודי פרס משלהי המאה הי"ט עד הכרזת בלפור", מקדם ומים, אוניברסיטת חיפה,1981, עמ' 285. לדברי נצר, במספרים אלה לא נכללו כפי הנראה יהודי משהד ומחוזות אזארבאיג'אן וכורדיסטאן הפרסית.

[19] אמנון נצר,"הפעילות הציונית באיראן מהצהרת בלפור עד חוזה סאן רמו", פעמים 1, עמ' 31-23, אביב, 1979: https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_1.3(1).pdf.

[20]   Habib Levi,"The comprehensive history of the Jews of Iran" Mazda publishers,1999, p.51      

[21] עיתון "הגאולה", בטאון ההסתדרות הציונית הראשונה בפרס, יצא לאור בטהראן מדי שבוע בשנים 1923-1920. בחודש דצמבר.[1]

[22] "קרן הגאולה" בפרס: הפעילות למען קרן זו החלה בפרס לאחר חוזה סן-רמו, כאשר, ראשי ההסתדרות הציונית בלונדון פנו ישירות אל ההסתדרויות הציוניות בעולם בהצעה לקרוא לציבור היהודי בקהילותיהם בחג השבועות של שנת 1920 ל"שבוע הגאולה"; שבוע איסוף כספים ותרומות עבור "קרן הגאולה". לפרס הגיע החוזר בנושא זה באיחור, על כן "שבוע הגאולה" התקיים בה בשבוע חג סוכות שנת 1921. החוזרים בנושא זה הופצו בכל סניפי ההסתדרות הציונית ברחבי פרס. ר' הארכיון הציוני המכזי, תיק Z4-2004 , מכתב כד' אלול תר"פ, מההסתדרות  הציונית בפרס אל ד"ר וייצמן וח.סוקולוב.                                        

[23] ר' דו"ח חביב לוי בארכיון הציוני המרכזי ( א.צ.מ.) תיקים Z4-2004, Z4-2341.

[24] יהודה קופלביץ', שליח קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל הגיע לאיראן בסוף חודש  אוגוסט 1928. במסעו ניסה קופלביץ' לבחון את מצב החינוך היהודי והפעילות הציונית באיראן, וכן לפעול אצל השלטונות למען ליגאליזציה של פעילות התנועה הציונית בה. הוא  התבקש לבחון גם את נושא מאסרו של שמואל יחזקאל חיים, שהיה נתון אז במאסר בבית הסוהר בטהראן. הדווח נכתב בשנת 1929 ר': תיק Z4-1966 , "יהודה קופלביץ, דו"ח על החינוך היהודי בפרס" 1929,  הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.                             

[25]  בשנים 1946-1941 חוותה איראן  עידן חדש של חופש ביטוי ופעילות חברתית-פוליטית, שבמסגרתו הוקמו יותר מעשרים מפלגות שכללו את כל גווני הקשת הפוליטית, כולל המפלגות הדתיות. בנוסף, יצאו לאור עשרות עיתונים שייצגו קשת רחבה של דעות. במסגרות אלה ניתן ביטוי גם לפעילות פוליטית של הציבור היהודי באיראן, כולל פעילותם של צעירים יהודים (אשר בדרך כלל ניסו להמנע מפעילות) במפלגה הקומוניסטית הפרסית 'טודה'  (Tuda) ). כך נפתח פתח גם לחופש פעולה של התארגנות ציונית במדינה. ר':

Orly R. Rahimiyan, “JUDEO-PERSIAN COMMUNITIES vi. THE PAHLAVI ERA (1925-1979),” Encyclopædia Iranica, XV/2, pp. 124-132

http://www.iranicaonline.org/articles/judeo-persian-vi-the-pahlavi-era-1925-1979

[26]                    Stanley Abramovitch, "Lighting up the soul :‎ stories from a changing Jewish world", Penina Press,‎‪ Jerusalem 2011.          

[27]  אברהם סעידי, "תנועת 'החלוץ' באיראן, תקומתה ונפילתה: 1963-1942", ארגון הגג של יוצאי איראן/ישראל; משפ' סעידי, 1995, עמ' 162-48.

 

[28] מתוך ראיון בעל פה שערכה המחברת עם פלור (פלורה) ראסך, רחובות, והלן משולם-אהרוני, רעננה בשנת 2018.                                 

[29] תקציר בתרגום עברי לזיכרונותיו של שלמה הלל בספר:

Morad, T, Shasha, D. "Iraq’s Last Jews, Stories of Daily Life

.2008 ,Upheaval, and Escape from Modern Babylon   

בטקסט התקציר העברי ר' עמ' 20-16:

https://cs.nyu.edu/cs/faculty/shasha/papers/iraqslastjews_hebrew1.pdf

[30]                                                    Orly R. Rahimiyan, “JUDEO-PERSIAN COMMUNITIES vi. THE PAHLAVI ERA (1925-1979),” Encyclopædia Iranica, XV/2, pp. 124-132 

http://www.iranicaonline.org/articles/judeo-persian-vi-the-pahlavi-era-1925-1979

[31] ר' שם, אברהם כהן, עמ' 8.

 

                                                                                       ,            

 

---

:קריאה נוספת

David Yerushalmi, " The Jews of Iran in the Nineteenth century. Aspects of History, Community and Culture", Brill, 2010

• http://www.iranicaonline.org/articles/judeo-persian-communities-v-qajar-period

• Daniel Tsadik, Between Foreigners and Shi¿is: "Modern Iran and Its Jewish Minority (Stanford Studies in Jewish History & Culture)" Stanford University Press, 2007

•                            .S. Daghighian, “Political Life: Jewish Iranian Intellectuals in Twentieth-Century Iran,” in Houman Sarshar, ed., pp. 259-74

• Orly R. Rahimiyan, “JUDEO-PERSIAN COMMUNITIES vi. THE PAHLAVI ERA (1925-1979),” Encyclopædia Iranica, XV/2, pp. 124-132

//www.iranicaonline.org/articles/judeo-persian-vi-the-pahlavi-era-

•                           Jean Calmard, “KERMANSHAH iv. HISTORY TO 1953,” Encyclopædia Iranica, XVI/3, pp. 319-324,at

.http://www.iranicaonline.org/articles/kermanshah-04-history-to-1953

• Amnon Netzer,  Encyclopædia Iranica,"CONVERSION iv. Of Persian Jews to other religion", Vol. VI, Fasc. 3, pp. 234-23

http://www.iranicaonline.org/articles/conversion-iv

• שאול שקד, "פרקים במורשתם הקדומה של יהודי פרס", פעמים, (1)23.5, עמ' 38-22, יד בן צבי, תשמ"ה.

https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article

23.5(1).pdf

• Nahid Pirnazar "Voluntary conversion of  Jews in Iran in the
• ninteneeth Century",Summer 2019

https://www.irannamag.com/en/article/voluntary-conversions-iranian-jews-nineteenth-century/

• Mehrdad Amanat, “JUDEO-PERSIAN COMMUNITIES v. QAJAR PERIOD (2),” Encyclopædia Iranica, XV/2, pp. 117-124

http://www.iranicaonline.org/articles/judeo-5-2-qajar-conversion-of-jews

•  Houman Sarshar, “JUDEO- PERSIANCOMMUNITIESi.INTRODUCTION,” Encyclopædia Iranica, XV/1, pp. 89-90

http://www.iranicaonline.org/articles/judeo-persian-communities-of-iran-i-introduction