לשמיים אותם צבעים

קהילתנו בכרמאנשאה התהוותה במשך מאתיים שנה אחרונות מצאצאי אותן משפחות עולי רגל יהודים אשר עברו בחבל ארץ זה, במטרה להגיע לארץ ישראל. הם הגיעו במקלם ובתרמילם, מכל קצוות הארץ, כשבתחילת דרכם הייתה משאת נפשם להגיע לארץ הקודש – "ירושלים", וכאשר ראו  שעירנו כרמאנשאה מבורכת ושופעת במתנות טבע רבות, וגם אנשיה טובים ומאירי פנים, היו  ביניהם מי שהתפתו לדחות את מסעם, התמקמו בעירנו, ואף הכו בה שורשים.

בשיא תפארתה  לא עלה מספר בני קהילתנו על כארבעת אלפים איש ואישה. קהילה יהודית קטנה השוכנת בקצהו של רכס הרים מבודד בלב אוכלוסיה מוסלמית.

כארבע בתי כנסת שימשו את קהילתנו באותם זמנים, ובית מרחץ אחד אליו הגענו מדי שבוע בשבוע.  ימות הקיץ הארוכים, כמו גם החורף הכבד עברו עלינו הילדים ללא הפתעות, וכמעט הכל היה צפוי ומוכר בעיננו. רק התרחשויות מיוחדות, כחתונות, חגיגות בר מצווה וטקסי ברית מילה, או התכנסויות לרגל מסיבה משפחתית זו או אחרת, כמו למשל הכנת תבשיל מיוחד לכבוד צמיחת השן הראשונה לתינוק, הוסיפו קורטוב של צבע לשגרת חיינו, וגילינו בהן מידה רבה של סקרנות ועניין.

אל מסיבות חתונה, ואל שאר שמחות הצטרפו אל הורינו לרוב רק בת או בן אחד מבני המשפחה, ואלה היו כנהוג הילדים הבוגרים שביננו. באירועים שכאלה, הזדמן בדרך כלל לצעירי העדה להופיע במיטבם, לראות, וגם להיראות, ואולי גם להתאהב בסתר, היו גם זריזים ביניהם שאף הצליחו לבחור את בני ובנות זוגם לעתיד. את מקומי שלי בהירארכיה המשפחתית דמיינתי כבמשולש שווה צלעות, ולא חלילה בחודו של זה עמדתי, אלא כמי שנדחק אל קצהו התחתון של משולש זה  ויוצא אל מחוצה לו; שהרי לפני נולדו, אחותי ואחי המכובדים, ואחריהם נוספו למשפחתנו שתי אחיות בוגרות ממני. מיד אחריהן נולדו בסימטריה מושלמת שתי אחיות נוספות, ואחריהן באו לעולם, אח ואחות צעירים. את אחי הבוגרים הייתי אמורה לכבד ולרצות, ולצעירים ממני הייתי צריכה לוותר ולעזור. כיוון שהתפקיד היה קשה מנשוא, לא יכולתי לנהוג כמקובל, וכך מצאתי עצמי לרוב מתחמקת מחובותיי. בודדה ומאושרת, יצאתי אל מחוץ למשולש, ועסקתי בענייני.

בסתיו כשרוחות  ניתקו מגבעוליהם את זקן הסב - פאפו, ותפרחות כדוריות המורכבות מציציות צפופות ורכות היו עפות בהמוניהן בדרכן לשוטט עם הרוח, נלכדות היו בין קורי עכבישים שבפינות החצרות, בין ענפי הגפנים ובסבך שיחים יבשים. הייתי אוספת אותם, ובשער זנבו של סוס, הייתי משחילה אותם למחרוזות חינניות ,ועונדת על צווארי ועל פרקי ידי. זקן הסב היה לי סמל ילדותי, כי בדומה לו ריחפתי בקלילות ונטולת דאגה ממריאה עם עננים,  ושובל שמלתי הדמיונית פרוסה כמניפה בשמים, ואני משנה את צבעם בגוונים וצורות ככל העולה בדעתי.

לעתים נפשי יצאה להשתתף בחגיגה כל שהיא, ולו רק פעם אחת, אבל מספרם של הממתינים לפני היה רב, והזמן להגעת תורי נראה לי ארוך כאורך הגלות. אמי שנהגה לעודד אותנו בהבטיחה  "גם תורך יגיע..." נאלצה להשתמש באמירה זו לעתים קרובות על מנת להרחיקנו מדרישותינו האין סופיות, אותן לא היה לאל ידה לקיים.

אבי, איש משכיל ורחב אופקים, בקיא בהלכות דת, רב וחזן לשם שמיים, פעיל ומכובד בקרב בני הקהילה, היה אדם עסוק, אך ליברלי ולא מחמיר בענייני היום יום.

את חג השבועות {חג הפריחה} כאשר האביב היה בשיאו, בילו אנשי העדה בשמחה, שירה וריקודים בחיק הטבע, הרחק מן העיר, בצילם של ההרים המושלגים, וליד גדות נחלי מים, שסמוכים היו לשדות מלבלבים ומטעי דובדבנים ותפוחים עטורי תפרחות. וכאשר אנו מסיבה כל שהיא לא חגגנו את החג בשדות מחוץ לביתנו, ניסתה אימי לרכך את אכזבתנו באומרה: "לאן שנפנה, לשמיים אותם צבעים", כלומר לא גדול הפסדינו, ואנו קבלנו את הגזרה בהכנעה. חגגנו את החג עם שכנינו בחצר בארוחה חגיגית ומפוארת שטרחה אימי להכין עבורנו. ישבנו  תחת עץ הגפן עמוס ענבי בוסר, שרנו שירים, ספרנו סיפורים ושמחנו בחלקנו, ראוי לומר שגם אם ילדים סקרנים ותאווי הרפתקאות היינו, וחיינו עברו בשגרה, לא חסרנו ימי חסד וחדווה בחיינו, כי את המחסור לא פירשנו כעלבון ובעיקר הערכנו את המכובדות לה זכינו בזכות הורינו.

 

כתבה: הלן משולם, 2007 

עורכת לשונית: אורית אדוריאן