ארגון ה'אליאנס' והחינוך היהודי בפרס לאור המסמכים בארכיון הציוני המרכזי[1]
הקמתם של בתי הספר הראשונים של 'אליאנס' בפרס לקראת סוף המאה ה-19 היו צעד ראשון להחדרת מסגרות חינוך רשמיות מודרניות לקהילה היהודית בפרס.
בשנת 1898 נפתח בית הספר הראשון בטהראן. מאוחר יותר נפתחו בתי ספר בקהילות יהודיות מרכזיות ומרוחקות ברחבי פרס. בקשות למען הקמת מוסדות חינוך בקהילות פרס הגיעו אל חברת כי"ח (כל ישראל חברים) בפריז עוד בשלהי המאה ה-19. עם היווסדם של מוסדות חינוך חדשים אלה ניכרת התעוררות בקרב הציבור היהודי. מחד גיסא, היתה נכונות רבה לסייע בקידומם ובביסוסם של מוסדות אלו, ושיתוף הפעולה בין אנשים בקהילה לבין מורי ה'אליאנס' ומנהליו היה פורה (על כך מדווחים רבות המנהלים והמורים של 'אליאנס' אל ראשי כי"ח בפריז) [2] מאידך גיסא, אי אפשר לטעון כי ה'אליאנס' עשה בפרס את עבודתו על מי מנוחות. לאורך הדרך ניסו זרמים דתיים ורעיוניים בקהילה לבטא את גישתם השונה באשר לחינוך הנוער היהודי. יותר מכול ניסו לעשות בנושא זה הארגון הציוני, בסיוע ועדי הקהילות, שפעלו למען הקמת מסגרות חינוך חדשות.[3] בראשית הדרך היה זה המחנה הדתי-אורתודוכסי, אשר הביע התייחסות שלילית להקמת מוסדות ה'אליאנס'. ההתנגדות מקרב משפחות אורתודוכסיות בלטה בעיקר בערים יזד וקאשאן.[4] ככל שהקהילות היו בעלות צביון דתי יותר, כך קמו בקרבן מספר רב יותר של משפחות שסרבו להעביר את ילדיהם למסגרות הלימוד החדשות, זאת בשל האופי החילוני של מוסדות ה'אליאנס'. בדרך כלל היה זה מאבקם של קבוצות קטנות.
בדו"ח על מצב הציונות בפרס, אשר הגיש יהודה קופלביץ בשנת 1929 למוסדות הציוניים בא"י, ציין קופלביץ כי בקרב קהילות יהודי פרס "נחלשו הדת ונושאיה".[5] לפיכך לא נוצרו בציבוריות היהודית קונפליקטים רבים על רקע דתי. לדבריו ארגון 'אליאנס' נכנס למסלול פעילותו בלא קשיים רבים. אמנם הציבור היהודי היה שומר מצוות ברובו, אך דתיות זו היתה שטחית, והחינוך הדתי היה רופף בדרך כלל, כך שלא נדרש מאמץ רב כדי להוציא את הרוב המכריע של הילדים ממוסדות 'תלמוד תורה' או 'המכתב חאנה' ולהעבירם לבתי הספר החדשים של 'אליאנס'.
הציבור הרחב, שהעביר את ילדיו לבתי הספר של 'אליאנס', היה מבוסס בעיקרו על המחנה המסורתי -דתי, אשר תלה תקוות רבות בבתי הספר החדשים. ציבור זה ציפה כי ילדיו ייכנסו למסלול חינוך מודרני, אשר ישלב לימודי דת וערכים יהודיים. אותו ציבור יהודי אף סמך על העובדה כי ביכולתו של ה'אליאנס' להקנות להם מידה רבה של הכרת ערך עצמם, וציפה לשיפור היחס מצד שכניהם הפרסים המוסלמים. לפיכך הם שיתפו פעולה בצורה נמרצת עם המורים והמנהלים של 'אליאנס' בעירם, והקימו ועדים מיוחדים אשר דאגו לצרכי בתי הספר, לקידומם ולביסוסם. יהודי פרס, אשר ערכי הדת הלכו והתדלדלו בקרבם במשך שנות הגלות הארוכות, ושקשריהם לארץ ישראל היו דתיים-משיחיים היו זקוקים עתה לחבל הצלה.
מנהלי בתי הספר של 'אליאנס' הגיעו אל פרס עם עקרונות מעוצבים היטב. עיקר שאיפתם היתה לקרב את תלמידיהם אל תרבות המערב בעזרת תוכניות לימוד, אשר הקנו להם השכלה מודרנית ככל האפשר: צרפתית, פרסית, ספרות, לימודי שפות והדגשת נושאים וערכים אוניברסליים.[6] ללימודי היהדות וללימודי העברית ניתן מקום משני בלבד, דבר שיצר פער בין הרצוי למצוי בעיני הציבור הדתי.
הנטייה של ה'אליאנס' להאדרת ערכים אוניברסליים וההמנעות מטיפוח ערכי לאומיות ודת בקרב התלמידים (הגורמים ששמרו על ייחודה של הקהילה) הייתה מנוגדת לתדמיתם של היהודים בעיני עצמם ובעיני החברה המוסלמית-שיעית שבקרבה חיו דורות ארוכים כבני חסות - אהל אל-דימא - וכמיעוט דתי נבדל ודחוי.
מנהלי ארגון 'כל ישראל חברים' בפריז לא טרחו לערוך בדיקה מחודשת וגמישה יותר של עקרונותיהם בהתייחסות לייחוד של הקהילה היהודית בפרס, קהילה שניסתה לשרוד משך שנות דור ארוכות בארץ מוסלמית-שיעית. רעיון האוניברסליות היהודית תאם אולי באותה תקופה את מצבם החברתי של קהילות יהודיות במערב אירופה (אם כי גם זאת לא לטווח ארוך), אך רחוקה היתה הדרך ליישום רעיונות אלה בקהילות יהודיות במצוקה, בדומה לקהילת יהודי פרס.
מורים ומנהלים של בתי ספר של 'אליאנס' בפרס כתבו באופן סדיר ובפירוט רב אל מוסדות כי"ח בפריז על המתרחש במוסדות החינוך ובקהילה. לפיכך אי אפשר לטעון כי ראשי כי"ח שרויים היו בחוסר ידע באשר למתרחש בקהילות.
כבר בראשית המאה כתב אלברט קונפינו, המנהל הראשון של בית ספר 'אליאנס' בעיר איספאהאן, כי הופתע מהתייחסות אנשי המקום לאופי שליחותו: "יהודי פרס ציפו למציל ולא למורה...".[7] גם מנהלו הראשון של בית ספר 'אליאנס' בטהראן, יוסף כאזיס, כתב כי היהודים ראו בו "גואל".[8]
מכל מקום, ארגון 'אליאנס' בפריז לא ראה במורים ששלח לארץ זו ממלאי פונקציות לאומיות או דתיות. יחסו המתנכר של ה'אליאנס' לדת היה ידוע, וגישתו לתנועה הלאומית המתחדשת היתה מסוייגת ופאסיבית. הם התנגדו מכול וכול לטיפוח ערכי דת יהודית ולרעיונות של גאולה לאומית. להשקפתם, לא באלה תיפתר הבעיה היהודית; יהודים לא ינטשו את ארצות מושבם כדי להגיע לארץ ישראל. יש רק לדאוג לבעיית האנטישמיות, וזו תיפתר רק בעזרת חינוך לליברליזם ולאוניברסליות. הקמת בית לאומי בארץ ישראל כמקום מפלט ליהודים נרדפים - כן, אך עצמאות פוליטית ללאום היהודי בארץ ישראל - לא.
לאחר הצהרת בלפור והתארגנותן של אגודות ציוניות בפרס, ועם ראשית פעילות ההסתדרות הציונית בטהראן, גברו בקרב הקהילה היהודית בפרס הפערים בין הזרם הציוני הפעיל בציבוריות היהודית לבין מנהלי מוסדות 'אליאנס'. הפעילים הציונים, שהיו קבוצה דומיננטית בין מנהיגי הקהילה, סברו כי יש להזרים בעורקי החינוך היהודי בארץ זו דם חדש בעל אופי עברי-לאומי. חברי ההסתדרות הציונית בטהראן פנו ללונדון: "מבקשים אנו מכם לייסד בית ספר עברי-לאומי במלוא מובן המילה...בבקשה לבוא בדברים עם כי"ח לשנות ולהחליף את גישתה העתיקה ולאחוז בשיטות מודרניות בבית ספרם אשר בכל ערי פרס".[9]
הביקורת מצד ראשי ההסתדרות הציונית ופעיליה על מערכת החינוך של 'אליאנס' הלכה וגברה. במכתבים אל המוסדות הציוניים בלונדון ובירושלים ציינו: "החינוך הניתן על ידי כי"ח אינו עולה בקנה אחד עם שאיפותינו הדתיות והלאומיות...". קיימת דרישה הולכת וגוברת להקמת בתי ספר עבריים-לאומיים בפרס, זאת לצד בקשות להעביר כוחות הוראה עבריים מארץ ישראל אל פרס כצורך ראשון במעלה.
פעילי ההסתדרות הציונית מנסים לעורר את הציבור היהודי בפרס באמצעות בטאונם היוצא לאור בטהראן, עיתון 'הגאולה'. מעל דפי שבועון זה הם יוצאים בביקורות קשות נגד דרכי החינוך בבתי הספר של 'אליאנס' התלות הגדולה של כלל יהדות פרס בארגון, ועולה הצעה להקים מערכת חינוך חדשה ועצמאית על ידי הקהילות עצמן. התכנית להקים מערכת חינוך חדשה יכולה היתה להתבצע רק בסיוע כספי רב מצד הורי התלמידים והציבור היהודי בכללו. ההסתדרות הציונית בפרס השתדלה לגייס למטרה זו את הציבור היהודי וגם את המוסדות הציוניים בלונדון ובירושלים. האחרונים נדרשו לאו דווקא לתמיכה כספית, אלא לסיוע בכוחות הוראה ובתוכניות לימוד.
עיקר פניותיהם של עזיזוללה נעים, שהיה סגנו של יו"ר ההסתדרות הציונית בטהראן, ועמיתיו נשלחו אל המוסדות הציוניים בירושלים והתמקדו בדרישה לשלוח אליהם "מורים עבריים-לאומיים".[10] לדבריהם, הגיעו אליהם בקשות מכל רחבי פרס למורים עבריים. מערים אחדות הגיעו גם בקשות להקמת בתי ספר חדשים במתכונת העצמאית-ציונית, בעיקר בקהילות שבהן לא הקימה עדיין 'אליאנס' בתי ספר.
עזיזוללה נעים כתב למוסדות הציוניים כי התחדשות במערכת החינוך היהודי תביא עימה התעוררות ציונית ניכרת בקרב יהודי פרס: "בדעתנו אנו רק מורים עבריים-לאומיים במלוא מובן המילה, היודעים לדבר עברית, יכולים להחיות העם העברי המדוכא הפרסי [...] המורים העבריים שאתם שולחים יכולים להיות ביחד [עם] מנהל בית הספר [...] חמישה מנהלים וחמש גננות יצילונו כעת [...] אם אכן יישלחו מורים עבריים, לא זו בלבד שתחול התפתחות רבה בקרב הציבור היהודי אלא גם, תהיה לנו כמעט 80,000 נפשות לאומיות במלוא מובן המילה".[11]
על מנת לשפר את מצב החינוך היהודי בקהילותיו שינה הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בטהראן את מבנהו. הוקמו בו מספר ועדות, אשר אחת מהן היא ועדת החינוך, שקיימה קשר ישיר עם לשכת החינוך והתרבות של ההסתדרות הציונית בלונדון. פעילי ועדת החינוך בטהראן ביקשו לקבל תוכניות לימודים חדשות לעידוד החינוך העברי-לאומי בקהילותיהם. לתכלית זו שלחה הלשכה בלונדון תוכניות לימוד לבית הספר העממי, שהוכנו עבור קהילות אירופה.[12] בהעתקת תוכניות לימוד מסוג זה אל מערכת החינוך היהודי בפרס לא ראו הפעילים הציוניים את הפתרון לבעייתם. לא רק שתוכניות אלו לא נתפשו בעיניהם מתאימות עבור בני קהילתם, הם אף לא יכלו ליישמן מבלי שיהיו להם מורים, שיכלו ללמד על פי שיטות אלה.
תיאור עגום של מצב החינוך, הדלדול בכוחות הוראה ובתכני הוראה עבריים בבתי הספר של 'אליאנס', מביא יהודה קופלביץ בדו"ח שהגיש בשנת 1929. לדבריו מתקיימים בבתי הספר של 'אליאנס' לימודי צרפתית ופרסית, דיבור וכתיבה, בעוד שלימודי העברית נותרו מאחור; לומדים אמנם לקרוא עברית, אך בלי להבין את הכתוב; בספרי לימוד לשפה העברית כמעט ואין משתמשים. נעשו ניסיונות מטעם החוגים הציוניים להכניס ספרי לימוד ביהודית פרסית לבתי הספר של 'אליאנס', כדוגמת ספרו של שלמה כהן-צדק, ללימוד הדקדוק העברי, אך אלה לא האריכו ימים. בשנת 1929, כאשר הגיע יהודה קופלביץ לפרס, כבר לא לימדו מספר זה.
בבתי ספר אחדים של 'אליאנס' השתמשו בספרי לימוד עבריים-צרפתיים בהוצאת 'אליאנס' בפריז. בוגרי בתי ספר אלה לא ידעו את השפה העברית ולא למדו על ההיסטוריה היהודית והדת היהודית.
עם עלייתו של ריזא שאה פאהלווי לשלטון בשנת 1925 נדרשו בתי הספר במדינה להכניס שינויים בתוכניות הלימודים והשפה הפרסית הפכה לשפת הלימוד הראשית. בכך הוחמר מצבם של לימודי העברית והיהדות.
משלא הועילו הלחצים לשינוי בבתי הספר של 'אליאנס' ומורים עבריים לא נשלחו אל פרס הפכה המגמה להקים בתי ספר עבריים-לאומיים, שהעסיקה את הארגון הציוני כבר בראשית דרכו, ממשית יותר ויותר.
בראשית שנות ה-20 החלה הקמתם של מספר מוסדות לימוד חדשים ועצמאיים. בערים אחדות היתה זו מערכת מקבילה, אשר קמה לצד בתי הספר של 'אליאנס'. מערכת זו הוחזקה על ידי הקהילה, לעתים בסיוע מועט של מוסדות כי"ח ובמקרים אחרים ללא סיוע מצדם כלל. במסגרת מבצע לאיסוף כספים לצורך הקמת בתי ספר חדשים עצמאיים אלה פנה עיתון 'הגאולה', בטאונה של ההסתדרות הציונית של פרס, אל ציבור קוראיו בדברי תוכחה וקריאה גם יחד: "לרוע המזל, אנו יהודי פרס עד עתה, ציפינו תמיד שיהודי העולם יעזרו לנו ויקימו לנו בתי ספר וישלמו מכספם עבור בתי ספרינו. היות וזה זמן מה שהם הורו לנו את דרך הקידמה, נעשה אנו המאמץ ונפתח בתי ספר במקומות שאין בהם. היות וחברינו מבחוץ הביאונו עד הלום ואינם רוצים שנמשיך להיות בטלים, וברצונם שאנו נדאג לעצמנו, נקים אנו בתי ספר ונביא עצמנו הביתה. מדוע זה אנו יהודי פרס מגלים נדיבות בענינים שונים (לחגיגות נישואין וכו') ואילו כאשר יש צורך בענייני ציבור, חינוך וספרים שהינם לשימוש ולקידום ילדינו, עושים אנו עצמנו עניים ומסכנים? עלינו להפנות כוחות לחינוך ותרבות...".
ההסתדרות הציונית, גוף פדרטיבי מאורגן, על 20 סניפיו בערי פרס השונות, היה הגוף הפעיל ביותר בקרב הקהילות בראשית שנות ה-20, ולכן, טבעי היה שיפרוש את חסותו על בתי ספר אלה.
במכתביו אל ההסתדרות הציונית מתמיד יהודה קופלביץ לקרוא לבתי ספר אלה: "בתי הספר הציוניים". מבחינה מספרית צעדה מערכת החינוך העצמאית אחרי מוסדות החינוך של 'אליאנס'. בסוף שנות-20 ביקרו 25% מכלל התלמידים היהודיים בבתי הספר החדשים וכ-75% בבתי הספר של 'אליאנס'.
יהודה קופלביץ סיכם את הוצאות התקציב הקהילתי לחינוך: כ-71% מהתקציב הוקצה למוסדות ה'אליאנס' ו-29% עבור בתי הספר העצמאיים. ארגון 'אליאנס' השתתף אף הוא בהוצאות בתי הספר העצמאיים וחלקו בתקציב הכולל היה 19.5%.[13]
אחד הפעילים מבין בתי הספר העצמאיים של הקהילות היה בקהילת המאדן. קהילה יהודית זו, אשר מנתה בשנות ה-20 כ-6,000 נפש, הקימה בית ספר עצמאי וגן ילדים בשנת 1924. בסך הכול למדו בבית ספר זה 250 בנים ובנות ולימדו בו שמונה מורים. בית הספר פעל יחד עם בית הספר של 'אליאנס' בעיר, שבו למדו 900 תלמידים.
הוצאות בית הספר העצמאי בהמאדן הוטלו על בני הקהילה, ולמעשה מי שנשא בעול הכספי היה סניף ההסתדרות הציונית בה.
לפי הדוחות ששלח יהודה קופלביץ, בבית הספר בהמאדן היה יחס מיוחד ללימודי העברית והתנ"ך. מורי בית הספר השתדלו מאוד להופכו למוסד שבו ניתן לרכוש תרבות עברית[14], אך גם בהמאדן באותן שנים חסרו המשאבים האנושיים והכספיים להגשמה מלאה של שאיפתם. העיר המאדן היתה יוצאת דופן גם בצביונה הציוני. בקהילה זו לא התערער מקומו של הסניף הציוני גם בשנות המשבר של ההסתדרות הציונית המרכזית בטהראן. יש לציין שהמאדן היתה בין הקהילות היחידות שבהן תרומתו של הארגון הציוני לקיום בתי הספר העצמאיים היתה ניכרת.
בתי ספר עצמאיים הוקמו בעיקר תודות למאמצים של אנשי הקהילה המקומית, שבתקציבים קטנים יחסית ניהלו לימודי יהדות, גם אם ברמה נמוכה יחסית, שהסתכמו בדרך כלל בהוראה של קריאת עברית ובלימוד תפילות. כך היה בקהילות כגון אלה שבשיראז, שמנתה 9,000 יהודים, ובהם 350 תלמידים בשנת 1922, ביזד, שמנתה 400 יהודים ובהם 100 תלמידים בשנת 1918, בבושאייר בשנת 1926, בקראנד ובמוחאמרא.
בביקורו בשנת 1929 התרשם יהודה קופלביץ שבערים כקאשאן, שבה חיו 2,000 יהודים, ושבבתי הספר העצמאיים שלה למדו 220 תלמידים, ובעיר רשט, שבגבול הים הכספי, שמנתה 120 יהודים (רובם גרי צדק מרוסיה), מהם 75 תלמידים, היה אחוז ההשתתפות של הוועד הציוני המקומי בהקמת בתי הספר העצמאיים גבוה יותר.
בשל הקו הרעיוני הנוקשה, שאימץ הוועד המרכזי של ארגון ה'אליאנס', ונאמנות מנהליו ומוריו לעקרונות הרעיוניים שלפיהם הונחו מפריז, לא נוצרה קירבה רבה בין האגודות הציוניות הפעילות בקהילות פרס לבין נציגי ה'אליאנס' בראשית שנות ה-20. לכן רעיון הציונות המדינית לא פילס את דרכו אל מערכת החינוך של מוסדות 'אליאנס', שבאותן שנים חלשה על חלקו הגדול של החינוך היהודי בפרס. ניתן לומר כי כוונת האגודות הציוניות להקים רשת ענפה של חינוך עצמאי לא הוכתרה בהצלחה רבה.
בדיעבד אפשר להניח כי שיתוף פעולה בין ההסתדרות הציונית בטהראן וסניפיה בערי פרס לבין ה'אליאנס' יכול היה להניב פירות טובים לקידום החינוך והפעילות הציונית גם יחד בארץ זו, והיה עוזר גם בהנחת תשתית בריאה לביסוס וליציבות התנועה הציונית. מצב שהיה יכול למנוע את המשברים הקשים אליהם נקלעה ההסתדרות הציונית בפרס. אך רעיון הציונות המדינית לא פילס דרכו אל בין כותלי בתי הספר של 'אליאנס', וייחסם של מורי ה'אליאנס' ומנהליו להתעוררות הציונית בארץ זו היה בלתי אוהד. ביטוי לכך ניתן לראות במכתבים ששיגרו לפריז לאחר הצהרת בלפור מנהלי ה'אליאנס', אז, בעקבות התעוררות של תנועת העליה לארץ ישראל הגיעו משפחות ארצה. כך למשל, בשנת 1923 דיווח מנהל בית ספר 'אליאנס' בטהראן, ל.לארדו, לוועד המרכזי של ארגונו בפריז על דבר חזרתם מארץ ישראל של יהודים שעלו אליה מפרס, דבר שהוא ראה בו דוגמה טובה למכשול שקיים ברעיונות הציוניים, ומצב שיש ללמוד ממנו לקח עבור אותם יהודים המשתעשעים ברעיונות אלה.[15]
ארגון ה'אליאנס' לא ניסה למצוא שפה משותפת עם החוגים הציוניים בפרס. הם נראו לו קבוצה שולית, בת חלוף. לעומת זאת, הוא ניסה למצוא דרך אל המחנה הדתי-לאומי אשר היה רוב מניינה של קהילה זו מאז ראשית דרכו.
עם ראשית שלטונו של ריזא שאה פאהלווי, בעת שגבר כוחו של השלטון החילוני במדינה, והקנאות השיעית רוסנה במידה מסויימת, חל שיפור גם במצבה החוקתי-אזרחי של הקהילה היהודית. מבחינה חוקתית שרר יותר שיוויון כלפי המיעוטים במדינה, אך המוקש העיקרי עבור הקהילה היהודית היו מגמותיו הלאומניות של המלך החדש, שרצה להופכם לאיראנים. ריזא שאה פאהלווי, שעלה לשלטון בשנת 1925, דגל במודרניזציה של פרס בכל שטחי החיים, וכוונתו היתה לשחרר את ארצו מהשפעת המעצמות. הוא הנהיג מערכת חינוך חילונית, אשר עיקר מטרתה היה להחדיר רוח לאומנית-פרסית בקרב תלמידי בתי הספר. כך ניתנו הוראות מיוחדות לטיהור השפה הפרסית מן היסודות הערביים, הורחבו לימודי ההיסטוריה והלשון הפרסית. ניכרת חזרה אל סמלים היסטוריים ואל המיתולוגיה הפרסית העתיקה. גם שמה של פרס הוסב לאיראן, כביטוי למוצאם הארי של השבטים ההודו-אירופיים שהקימו את איראן.
ריזא שאה פאהלווי דאג גם לפיזורן של המפלגות במדינה ודיכא מרידות בקרב שבטים שונים מצפון וממערב, כך ציפה להטמיע את המיעוטים השונים במדינה במסגרת המדינה החדשה. עובדה זו הייתה בעלת משמעות גם עבור מעמדה של הקהילה היהודית.
על רקע המצב החדש הביעו ראשי הקהילה את דאגתם מפני התבוללות הדור הצעיר של בוגרי בתי הספר של 'אליאנס', "שהדת הולכת ומתמוטטת בקרבם". מנהיגים אלה ניסו למצוא פתרונות לבעיית התבוללות הדור הצעיר במסגרות החינוך של ה'אליאנס', תוך ניסיון לתת כלים לחזק ולהגביר את החינוך ליהדות (עד כמה שהצליחו). דוגמה לכך אפשר לראות בפגישתם של חברי 'הקומיטי סקולאר' - ועד החינוך של הקהילה בכרמאנשאה - עם מוסיו אלי זילברשטיין, מנהל בית ספר 'אליאנס' בעירם, שם הם מחליטים על הצורך בחיבור ספר מצוות ודינים, שיסייע לתלמידי ה'אליאנס' להתקרב ליהדותם. בעקבות זאת יצא לאור בשנת 1934 הספר 'פרדס הדת', ספר לבני הנעורים ולבוגרים, הכתוב בשפה העברית, עם הערות תרגום בשפה היהודית-פרסית.[16]
התגברות הסכנה להתבוללות הנוער היהודי בפרס מוחשית מאוד גם מקריאת מסקנותיו של יהודה קופלביץ בדוח שכתב באותן שנים: "אם עד עתה לא הצליחה ה'אליאנס' במגמותיה להדריך את חניכיה להתבוללות, בשל הקנאות הדתית השיעית, והגבלות היהודים, עתה, נוצרו התנאים החיצוניים לחדירתה [...] השפעת הדת הולכת ופוחתת [בפרס/איראן], אין יהדות, והמושג לאום ולאומיות יהודית זר לנוער היהודי".[17] כאיש התנועה הציונית, יהודה קופלביץ קבע כי הפתרון הדחוף לבעיית ההתבוללות הוא קירוב הדור הצעיר לרעיון התחיה הלאומית והציונות.
למעשה היו מסקנותיו של יהודה קופלביץ זהות לאלה של חברי הוועד הציוני המרכזי בטהראן, אשר כמעט עשר שנים לפני בואו לפרס חזרו ופנו אל המוסדות הציוניים בלונדון כשלהם אותן מסקנות ואותה בקשה דחופה לתגבור כוחות הוראה בקהילות פרס, אך המוסדות הציוניים בלונדון לא שעו לבקשותיהם.
במערכה על דמותו של החינוך היהודי בפרס מאז ראשית שנות ה-20 היה הנצחון מובטח לזה אשר ישכיל לשלוח בצורה מאורגנת כוחות הוראה מיומנים אל הקהילות היהודיות בפרס, אך עד סוף שנות ה-30 לא היה מענה לצרכים אלה מצד הארגונים היהודיים והמוסדות הציוניים.
הערות:
[1] טקסט זה על ארגון 'אליאנס' והחינוך היהודי בפרס, מסתמך על מחקרה של נינה שפרינגר-אהרוני, הכולל תיעוד מתוך דוחות והתכתבויות בתיקי הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים, (לא פורסם).
[2] ר' אברהם כהן, "יהודי איראן והמפעל החינוכי של 'כל ישראל חברים", 'פעמים' 22.8, יד בן צבי, עמ' 128-93
https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_22. 8(1).pdf
ר' אברהם כהן "יחסם של יהודי פרס להשכלה המודרנית", פעמים 9, יד בן צבי, תשמ"א, עמ' 58-43.
https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_9.4(1).pdf
[3] A.Netzer - International Conference Of Jewish Communities in Muslem Lands: The Jews Of Persia & Alliance in The 19 Centuary. Some Aspects
[4] יהודי עיר זו אורטודוכסים, מגדלי פאות וזקנים ולומדי תורה ותלמוד: חיים כהן, "היהודים במזרח התיכון בימינו", המכון ליהדות זמננו, הקיבוץ המאוחד, תשל"ב, ע' 158.
[5] יהודה קופילביץ-אלמוג נשלח מטעם אירגון 'קרן היסוד' בארץ ישראל אל קהילות יהודי פרס/איראן בשנת 1929 לצורך סקירת מצב הקהילות היהודיות. ר' יהודה קופלביץ' "דו"ח על החינוך היהודי בפרס", מכתב בתיק Z4-1966 1929, בארכיון הציוני המרכזי.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%
94%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%90%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%92
[6] ר' אברהם כהן: "החינוך הציוני באיראן בתמורות הימים", כוונים, חוב' 19, אביב תשמ"ג, מאי 1983, עמ' 47-48.
[7]
Joy Land, “Confino, Albert”, in: Encyclopedia of Jews in the Islamic World, Executive Editor Norman A., 2010
[8]A.Netzer - International Conference Of Jewish Communities in Muslem Lands: The Jews Of Persia & Alliance in The 19 Centuary. Some Aspects
[9] ר' א.צ.מ. תיק Z4-2004 מכתב ח' סיון תר"פ, 1920
[10] ר' שם, פניה אל מערכת "Palestine" מתאריך 27/10/20, אלול תר"פ.
[11] פעיל ציוני וסגנו של יושב ראש ההסתדרות הציונית בטהראן שלמה כהן-צדק. מוצאו מהעיירה דאמאואנד. לאחר הידרדרות הציונות באיראן, באמצע שנות ה-20 של המאה, יצא עזיזולה נעים לפריז ושם עסק במסחר. הוא נפטר בטהראן בשנת-1946, בגיל חמישים ושבע.
ר' א.צ.מ. תיק Z4-2004 מכתב של עזיזוללה נעים מתאריך ב' אייר תרפ"א בנושא החינוך היהודי בפרס אל המוסדות הציוניים בלונדון.
[12] ר' שם במכתב 7/3/22 מצורפת תכנית לימודים "עבור בית ספר עממי עברי". ר' שם גם מכתב תשובה של ועדת החינוך 2/7/22 כ"ח תמוז תרפ"ב.
[13] ראה שם בדו"ח יהודה קופלביץ', טבלה "על החינוך היהודי בפרס" 1929.
[14] תלמידי בית הספר לבשו תלבושת אחידה, על כובעיהם כתובת עברית ועיטור מגן-דוד.
[15] ראה שם אברהם כהן, 'החינוך הציוני באיראן בתמורות הימים' ע' 48
[16]ר' משה חי יצחק כהן-יזדי(אהרוני), ספר 'פרדס הדת' לבני הנעורים ולכל איש ישראל). כרמאנשאה, פרס. דפוס עניו ובניו, ירושלים, שנת תרצ"ד, 1934. ר' שם דברי מבוא שכתבו מחבר הספר, משה חי יצחק כהן-יזדי אהרוני, ואלי זילברשטיין .
[17] ר' שם דו"ח יהודה קופלביץ'