אהרון סדומי, מאנוסי משהאד

אהרון סדומי, מאנוסי משהאד

קול חם ומוכר בקע מהרשמקול שלי בשיר ערש עתיק. זהו קולה של דודתי שעל אף גילה המופלג, זוכרת ומדקלמת בלדות ושירים שהיו מושרים בפי זקני הקהילה. דודתי היא מקור הסמכות והידע אודות קורות משפחתנו במשך הדורות.

אני היא שבקשתי ממנה להקליט עבורי מחרוזת שירי ערש שגם אימי נהגה לזמזם ליד עריסת ילדיה כדי להרדימם, דודתי שנקראת בשם ננא חאנום (מרת אמא), שם לא שגרתי לכל הדעות נאלצה להגר לאמריקה יחד עם בניה בנותיה, נכדיה וניניה, עקב מהפכת חומייני. נראה שהחיים בגלות לוס אנג'לס היטיבו עימה, ושם בארצות הברית בגיל 92 נשבעה אמונים לדגל הכוכבים והפסים, וזכתה להיות אזרחית מן השורה. דודתי, נדיבה כהרגלה, מילאה את בקשתי אף מעבר לציפיותיי, בחן מלווה בקריצת עין, שרה שירים שעוררו בי את אותה מידת נוסטלגיה לה קיוויתי; שירי ערש עתירי ערגה וגעגועים. אחת מן הבלדות מתארת  את יגונה העמוק של נערה שאהובה נער יפה עיניים זנח אותה ושבר את ליבה, והיא מקוננת  על אותה אהבה שמימית שלא מומשה, ומאחלת לו בדרכו האחרת מפגשים עם ארבע רוחות רעות שבשמים, ומערבולות טורפות ספינות בלב ים.

בסיומה של הקלטת הראשונה נגעה דודתי גם בפשר שמה המוזר. סבורה היא שבתקופה ההיא הוריה בחרו עבור ילדיהם שמות לא מחייבים, בתקווה שיחסכו מילדיהם את אשר היה מנת חלקם שלהם בנשיאת שמות יהודיים מסורתיים ששובשו בזדון בפי המוסלמים, והפכו למילות גנאי מעוררות גיחוך ולעג.

 בקלטת  השנייה, סיפרה דודתי את סיפור בריחתו של אבי סבה מן העיר משהד שבצפון מזרח איראן. אבי סבה נולד בחודש השביעי להיריון אימו, והיא נערה  צעירה, מפוחדת ותלויה בסובבים אותה. אשת איש שהגן וחמל עליה.

בערב היוולד בנם הפג שהגיח לעולם כשגופו חלש ועצמותיו רכות, נשלח ביד פושעת אל חצר ביתם גור כלבים שחור וגוסס. המעשה שהתפרש כסיבת הלידה המוקדמת, גרם לבהלה גדולה בין דיירי החצר ולדיכאון שפקד את מאהי – אימו היולדת. . השכנים הרחיקו את פגרו של הגור, והשליכו בשולי הדרך סמוך למי השופכין שבקצה סמטת היהודים. בעצב ליבה וכאבה נמנעה מאהי מלהניק את בנה וזנחה את הטיפול בו. נשות החצר קיבלו את היילוד לחסותן, וחפנו אותו בחיקן יומם ולילה.  כך, כתרנגולות הדוגרות על ביציהן, הן שמרו על חום גופו כברחם אימו. לפי עצתם המלומדה של זקני העדה האכילו אותו בחלב שקדים והשקו אותו במים זכים שמהלו בתמציות צמחים שנקטפו מן השדות. .  להקלת ייסורי האם, פנו ליודעי סוד שהמליצו על אי אלו מרקחות שיעילותן לא הטלה בספק.   

הימים היו ימי אבל לראשוני נביאי השיעים, אשר נרצחו בידי בני דודם שראו עצמם כממשיכי דרכו של הנביא מוחמד, לאחר עלייתו לשמים,  ודרשו לעצמם את תפקיד.

ביום ההוא, "יום העשורה", מילאה את העיר משהד תהלוכה אדירה של מתאבלים לבושי שקים ועפר על ראשיהם, ובידיהם חרבות ושרשראות ברזל, שבהם הכו ופצעו את גבם החשוף. הדי קריאת "אללה ואכבר" קצובות של האלפים הרבים נשמעו בכל פינות העיר, והמונים אחוזי אקסטזה השיבו לקריאה, והצטרפו למתאבלים. היהודים, למודי סבל ויודעי פורענויות, הסתגרו בבתיהם עד יעבור אחרון הצועדים, אלא שלרוע מזלם נמצא פגרו של  גור הכלבים השחור בנתיב התהלוכה, והדבר התפרש כהתגרות מכוונת וזלזול ברגשותיהם של המתאבלים המוסלמים. החטא היה בלתי נסלח, וסיפק עילה להתפרעויות. פסק ההלכה(הפטווה), לא איחר להגיע וההמון המשולהב והמוסת נהר אל סמטאות היהודים וביקש הרג ונקמה. באותו יום איבדה מאהי את בעלה.

חודשים מספר אחר רצח בעלה, כשהתאוששה מחרדותיה והבינה שחובת גידול בנה ופרנסתו מוטלת על כתפיה, החליטה מאהי שתעמוד בכך בכבודבעל בית מלאכה לטווית צמר וצביעתו, יהודי קשיש וערירי, העסיק אותה כפועלת בבית המלאכה שלו. בחריצות ומסירות היא טוותה מדי יום  חוטי צמר, וגידלה את בנה לתורה ומעשים טובים .שבע שנים של בדידות ומחסור שהיו מנת חלקה של האלמנה הצעירה, לא הותירו על פניה חותם של מרירות. במרוצת הזמן הבשיל יופייה במידה שלא ניתן היה להתעלם ממנו. בעל בית המלאכה שהיה עד ונפעם מפריחתה הכיר משך שבע שנים בגודל צערה על אובדן בעלה האהוב. הוא כיבד את אבלה ונהג בה בהגינות ורוחב לב. בתום שבע שנים למות בעלה הציע לה נישואין כדת משה, והבטיח לה ולבנה אהרון מעון בטוח ונעים. מאהי סירבה להצעתו בטענה שזכר בעלה המת שמור בליבה לעד, והיא אינה מסוגלת למלא את חובתה כאשת איש. בעל בית המלאכה, לא השלים עם סירובה, פגוע ומאוכזב, ולאחר לילות רבים של מחשבה לא ראה מוצא, אלא  לקדשה בדרך לא ראויה.    

באחד מימי שישי מאהי מלווה בבנה אהרון, החזירה לבית המלאכה את פקעות חוטי הצמר שטוותה. כאשר הושיטה את ידה מעבר לדלפק כדי לקבל את שכרה, טמן בעל הבית בנוכחות שני עדים כמה מטבעות בכפה, ובכך קידש אותה כדת וכדין. מאהי  המומה ומבולבלת, לכודה הייתה כעת בעל כורחה ברשתו של האיש שלא חפצה בו. מאהי ידעה שהקידושים אינם תקפים אלא רק אחר טבילתה במקווה, ולזאת החליטה להתנגד עד קצה יכולתה.  כאשר נדחפה מאהי בידי העדים אל כיוון בית המרחץ, אחז אהרון בנה בשולי שמלתה וזעקותיו החרידו את העוברים והשבים, שעמדו מלכת משתאים למראה עיניהם. מצוקת האם ובנה נגעו לליבם של הנאספים, והם היו אלה אשר הצליחו להצילם ולשלחם לביתם.

ננא חנום דודתי סיימה את סיפורה בדברים אודות הבן אהרון שבבגרותו עזב את העיר משהד שהייתה כסדום ועמורה ליהודיה; כיוון שכפתה עליהם להתאסלם ואילצה אותם לחיות כאנוסים; מוסלמים למראית עין ויהודים בבתיהם פנימה. אהרון שבקרב היהודים דבק בו כינוי, בשל הגור הגוסס שנזרק ביום  לידתו בקצה סמטת היהודים,  זכה עם השנים לקבל את השם אהרון סדומי, שם המבטא יותר מכל את קורות חיי היהודים  בגולת איראן בתקופה ההיא. כך סיימה ננא חנום דודתי, את סיפור לידתו ובריחתו של סב סבה, מהעיר משהד, אל עירנו כרמאנשאה.

 

כתבה: הלן אהרוני משולם, 2003 

עורכת לשונית: אורית אדוריאן